בינה לעיתים חלק ב ש

על השנות והכפל האשמה בכל חטא וחטא. וצדק בהשפטו רבי יוסי הגלילי ע"ה כשפירש הפסוק הבא בפרשתנו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו'. שמדבר על הירא מעבירות שבידו כאשר בא במשנה פ' משוח מלחמה. דתנן התם

ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו'. רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הוא המתיירא מן העבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלה שיחזור בגללן. וראיתי לרב המובהק מוהרא"ם זלה"ה בפירושו על רש"י ז"ל כתב וזה לשונו. פירש רבי יוסי הגלילי סבר דמאחר דאין מיתה בלא חטא אין לו לירא שמא ימות אלא כשהוא בעל עבירות. ולפיכך פירש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו וכו'. עד ופירש ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. שהשומעים שהוא מתיירא שמא יהרג. לא ידעו שזה מפני שהוא בעל עבירות ירא שמא עונותיו ילכדונו. אבל הם שאין להם עונות אין להם לחוש שאין מיתה בלא עון. אלא יחשבו שהוא מאותן שאינם בעלי עבירות ואפ"ה ירא וייראו גם הם כמותו עכ"ל. נראה שהוקשה לו ז"ל. מה שהוא מבואר הקושי מיד בסברת רבי יוסי הגלילי שאם הירא הוא מהעבירות. איך נתנה התורה הטעם שלא ימס את לבב אחיו כלבבו. הרי אין מקום ליראה אלא למי שיש בידו עבירות. אבל מי שאינו בעל עבירה. למה ירא כיון שאין מיתה בלא חטא. וכבר היינו יכולים לתרץ זה לכאורה שהכונה לומר אלו לא היה הכרוז מכריז שכל המתיירא מעבירות יחזור ימשך מזה שכמו שהבעל עבירה עצמו מתירא מחטאו כן האחרים עם שאין בידם עבירה יתיראו לומר שמא יש בינינו בעלי עבירות. ובהיותנו כלנו יחד נסתכן אנחנו בעבורם. ע"ד שגרם עכן נפילת ישראל בעי. אבל כשיצא הכרוז שיחזרו החוטאים בכלל אשר בנה אשר נטע וכו' בזה לא יתייראו עוד הנשארים. כי יאמרו אין עוד בינינו מי שיפחד מחטאתיו שנדאג אנחנו מחמתו. והרב ז"ל בחר לתרץ בזה כי יראת האחרים תהיה במה שלא יתלו יראת הירא לעבירות שבידו אלא למורך לבב מן המלחמה ויבואו לירא גם הם כמותו. ולפי טעמו ז"ל יראה דלר"י לא יצא כרוז זה אלא דוקא למתיירא מהעבירות. אבל לא למי שירא ממש מן המלחמה כיון שהוצרך לפרש טעם לא ימס על מה שלא ידעו השומעים סבת היראה

ואני תמה א"כ מה הועילה התורה בהחזיר הירא מחמת העבירה. אחר שישאר שם מי שהוא ירא ממש מן המלחמה. שאם אפי' הירא מהעבירה ימס את לבב אחיו מפני דמיונו הכוזב בחשבו היות יראתו שלא מחמת עבירה. כל שכן כשהוא אמת שאין יראתו מהעבירה. וכי תימא כיון שאין מיתה בלא חטא לא ימצא מי שמתיירא אלא מחמת עבירה. אם כן גם השומעים לא יעלה מעולם על דעתם שזה הירא הוא מאותם שאינם בעלי עבירות. עד שיפחדו גם הם כמוהו. ואם נאמר שאלמלא הכרוז לא יהיו הכל יודעים שאין לירא אלא מהעבירות. ולפיכך יחשבו השומעים שזה ירא מחמת המלחמה. אבל עתה שהכרוז אומר מי הירא מהעבירות שבידו. מכאן ידעו כי לאשר אין מיתה בלא חטא. אין מקום לירא אלא כשיש בידו עבירה. א"כ למאי נפקא מינה הוצרך להכריז שהירא מהעבירה יחזור לביתו כדי שלא ימס. הרי אפי' ישאר שם ולא ישוב יספיק שיכריז שידעו הכל שאין מיתה בלא חטא ושלכן אין שום צד להיות ירא אלא מעבירות שבידו. ולפ"ז אעפ"י שיהיה שם ביניהם היראה. ידמו השומעים שמפני העבירות הוא ירא ולא מהמלחמה ולא ימס לבב אחיו

אמנם עוד אשוב אתפלא על עוצם חכמתו ועל הפלגת בקיאותו ז"ל מי הכניסו בכל תגר זה. כי פשר זה הדבר מבואר בסוגית הגמ' דקאמר מאן תנא דתנא להא דת"ר שמע קול קרנות והרתיע הגפת תריסין והרתיע צחצוח חרבות ומים שותתים לו על ברכיו חוזר כמאן לימא כר"ע הוא ולא כר"י הגלילי. בהא אפינו ר"י הגלילי מודה משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. אלמא לר"י יש יראה ג"כ למי שאינו בעל עבירות מפחד המלחמה עצמה ואתי קרא דלא ימס את לבב אחיו כפשוטו דמיניה מוכח דמודה ר"י לר"ע בהא. ומה שיש לי בזה מהקושי הוא. כי מאחר שכרוז זה של הירא הוא כולל בין למתיירא מעבירות ובין למתיירא מחמת המלחמה עצמה. א"כ למה הוצרכה התורה לתלות לו ג' ההכרזות כדי שיחזור בגללן. דהיינו כדפי' רש"י ז"ל שלא יתבייש לומר מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר. הרי בזה הכרוז עצמו יש לתלות שאינו ירא מעבירות אלא מחמת המלחמה. ושמא נדחוק דמ"מ גם בשחוזר מיראת קשרי המלחמה. יהי' נו לבשת וגם לחרפה ולפיכך צריך לתלות בג' הראשונות. א"כ רצתה תורה שיהי' מקום לתלות לסבות רבות אחרות ולא לסבה אחת לבד זולתה. כי אז תהיינה שתיהן שקולות ומה גם בהיותן ממין א' שהיא היראה. וכך יבואו לתלות בזו כמו בזו. ואין כל זה מרווח. ואפשר לי לומר בשנעמוד על עיקר סברת ר"י מי הכריחו להוציא הכתוב מפשוטו. ולהעמיס עליו מה שאין במשמעותו ומה הוצרך לחזור ולו' הירא ורך הלבב זה המתיירא וכו' הרי כבר אמר ר"ע הירא ורך הלבב זה כמשמעו וכו'. ויספיק שיאמר ר' יוסי אומר זה המתיירא וכו'. ופשיטא שחוזר אל הירא ורך הלבב שאמר רבי עקיבא. אך יראה כי הוא ע"ה הרגיש אם