בינה לעיתים חלק ב רצט

וסיעתו לא הותר לו. ולתוספות והרא"ש ז"ל וזולתם מדת חסידות היא. וכבר הוסכם שאם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל ורוצה האנס להעבירו על דת. צריך לקדש את ה' ויהרג ואל יעבור והנה ההגמון היה סובר דכל דליכא פרהסיא אין להסתכן כלל. וחשב כי על זה באו שני כתובים בתור' על ענין א'. שהם רק השמר לך וגם ונשמרתם מאד. דבחד מינייהו הוה מוקמינן ליה לדברי הרשות. ואייתר אידך לאסור ההסתכן אפילו לדבר מצוה, וא"כ לא היה לך להסתכן בנפשך לבלתי החזיר לי שלום. ואפי' אם חשבת שהייתי מתכוין להעבירך על דתך. הרי לא היה זה בפרהסיא ובפני שום אדם מישראל. תדע שאם הייתי חותך את ראשך לא היה כאן שום אחד מאחיך אנשי גאולתך שיבקש את דמך מידי. וכיון שלא נמצא פה שום יהודי. למה עברת על התורה ועשית איסור להסתכן. וכשראה אותו החסיד שאותו ההגמון היה עושה את עצמו חכם ומשכיל להקשות בחלוקי דינין. ולעשות החסיד טועה בדבר פשוט מן התורה. רצה לשלם לו גמולו ואמר לו אתה חכם בעיניך ובקי בדינים ואין אתה אלא טפש. הלא תראה כי להשיבך לא אצטרך להעמיק בהמצאות דקות מיוסדות על אדני שרשי הדינים ממדת חסידות. כי כן היתה סברת החסיד שעל כן נקרא בשם זה. כי אתה גס כל כך עד שאוכל לפייסך ולהשתיקך אפילו בדברים בעלמא במשל הדיוט חלוש וקלוש ואדחך בקש. ואתה לא תרגיש בו שום חולשה. עם היות היה מקום להשיב שאינו דומה לנמשל על פי דרך ההגמון. כי שם המלך לא צוה כלום שלא יסתכן שום אדם בשביל כבוד המלך. וגם שם אין סכנה שהאחר יהרוג את זה בשביל שלא החזיר לו שלום ועוד תשובות אחרות. וכן היה כשערך לפניו המשל הזה ההמוני היה מפתיות ההגמון. שנשאר מפוייס תכף ומיד לא חלי ולא מרגיש שום דוחק בו ממה שהיה יכול לדחות. ונמצינו למדים לעניננו לכ"ע. כי המסתכן. בנפשו בעברו על מצות ה' בחפצו ורצונו. רוצח הוא. והוא יתברך ידרוש מעמו. ע"כ בנושא שלנו אחר שסיים הודעת סדר עריפות העגלה על ההרוג הנמצא ולא נודע מי הכהו. חתם באמרו

ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. יאמר כל זה אמרתי על הכלל ואמנם אתה האיש הפרטי. מכל אישי ישראל עליך מוטל להזהר לבער הדם שהוא נקי מקרב עצמך שלא תהיה אתה שופך את דמך והורג את עצמך. ובמה תבערנו ותנצל מזה. בשתעשה הישר בעיני ה' ותשמור מצותיו. כי בזה אתה מקיים את חייך ואינך שופך את דמך ותמצא חיים עד העולם. אך אם ח"ו נתלכלך בעבירות ויודע בעצמו היות בידו עון אשר חטא. כמה וכמה יש לו לדאוג לא בלבד על עצמות העונש המעותד לבא עליו מצד קשיו. אלא על שהיותו הוא גורם ומביא העונש על עצמו. נחשב לו לעון אחר. ובזה אני מבין משנת בן עזאי ע"ה. שאמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. וכבר ידעת כמה פירושים נאמרו על זה. ובפרט באמרו ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. כי עם היות ששכר עבירה אמר על העונש כאשר הוסכם מרוב המחברים מכל מקום כמעט הוא משולל הבנה. ואגב ארחין אדייק שאם אמרו שמצוה גוררת מצוה וכן בעבירה. הכונה היא לומר שמצוה זו שעושה אותה עכשיו תביאהו ותגרום שיעשה עוד אחר כך מצוה אחרת. אם כן נראה שהיה לו לומר תגרור מצוה בלשון עתיד. לא גוררת שהוא להווה. אבל עם האמור יובן. כי כמו שהחוטא יחשב לו עון. העונש הבא עליו על חטא. שהוא כרוצח והורג את עצמו. כן הצדיק העוסק במצות. כיון שהוא גרם שתתהנה נפשו משכר מצותיו ומפרי מעלליו יאכל. נחשב זה לו לזכות פרטי כגומל חסד עם נפשו. על הדרך שהיה אומר הלל ע"ה במדרש שבכל יום היה הולך לביתו למגמל חסדא עם אכסנאי דאית ליה בגו ביתיה. דהיינו נפשו שהיה הולך לאכול לזון את נפשו. ואם זה הוא במזון החמרי. כל שכן השכר שהוא מסבב להביא ע"י פועל המצות. אשר על שני החלוקים יחד אמר המלך החכם ע"ה גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. והוא מבואר מאליו. והוא מאמר בן עזאי ע"ה הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה. כל זה בזריזות גדול. וזה לפי שיש לך לדעת שבשעה שאתה עושה המצוה אינה מצוה יחידית היא לבדה. אלא בההיא שעתא גופא היא גוררת ומושכת עמה מצוה אחרת נעשית יחד בעשיית המצוה. וכן העבירה היא גוררת עמה עבירה אחרת מתאחזת ונמשכת יחד עם מעשה העבירה. ובאר הענין בשתיהם והוא שכר מצוה מצוה. מה שאמרתי שהמצוה גוררת בעת עשייתה מצוה אחרת. היינו משום דודאי בעשותו המצוה הוא מביא על עצמו שכר טוב. כי הוא ית' ויתעלה בחסדו גמולו ישלם לו. ושכר זה של המצוה שהוא מביא יחשב לו למצוה אחרת של ג"ח. וכיוצא בזה בעשותו העבירה. ודאי הוא גורם לעצמו עונש פרטי. וזה העונש אשר הוא לו שחובל בעצמו כאלו חבל באחרים. וא"כ שכר עבירה דנקט זה הלשון על העונש של עבירה. הוא עצמו עבירה. ויפה יצדק לומר שמצוה גוררת מצוה וכו'. באופן שבדין ומשפט יש לנו לומר פחדו בציון חטאים. בפחד כפול ומכופל