בינה לעיתים חלק ב רצו

מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחי'. כי מלבד הכפל יש להרגיש בו למה תחלה אמר והרשע כי ישוב לשון עתיד ואח"כ ובשוב רשע. ולמה בראשון חיה יחיה ובשני הוא את נפשו יחיה. ומלת הוא מה כונתה. ומה הוצרך לומר מעיקרא חיה יחיה לא ימות. אם הוא שב בתשובה למה יומת. אבל עם האמור הוא מבואר כמין חומר. כי אמר הנביא ע"ה. הנה הרשע בעבור ישוב בתשובה האהובה כל כך אצלו יתברך לגדולתו. יתרצה הקב"ה שחיה יחיה ויאריך ימים ושנים. ואע"פ שמצד עונותיו אשר הם עתה בידו היתה מדת הדין מחייבת שימות. עכ"ז לא ימות בעבור תקות התשובה העתידה ונמצא כי חיים אלו הם מתנה לו מחסדו ית' כי הוא מצד עצמו עתה אינו ראוי לכך אלא להפכו. אמנם בשוב רשע מרשעתו אשר עשה. שהוציא לפועל כונתו ית' וכבר שב בתשובה ועשה משפט וצדקה. הנה עתה הוא את נפשו יחיה. נוכל לומר שהוא גרם בעצמו אריכות חייו במעשיו הטובים. וזה על צד ההשאלה עם שבאמת לכל האופנים אם צדקת מה תתן לו. ומכל אשר אמרנו יוצא לנו טעם מחודש ונאות. למה שהורגלנו בחדש זה של אלול להרבות בו הליחות ותחנונים בהשמעת קול שופר. כמו שרמזתי בנושא שמור את חדש. כי לאשר בר"ח תשרי תחלת השנה אנו מכינים עצמנו להתתלה טובה להזדרז אל התשובה בתקיעת השופר לא נחשוב יספיק הראשית ההוא הטוב אבל צל צריך לצרף עמו גם האחרית והסוף של השנה נהיה בו מזורזים ומודרכים אל התשובה למען יהיו תמיד עינינו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ולפי' בחדש אלול שהוא אחרון לשנה אנו מרבים בענינים אלו של תשובה עד יום ר"ה עצמו כדי לנעוץ סופה בתחלתה. להיות לנו אחרית כראשית. ובמאמרנו נתנו טעם לתקיעת השופר ביום ראש החדש עצמו. מפני עלייתו של מרע"ה בהר. ולדעתי ברייתא זו לשטתיה אזיל דבארבעים השניים לא עלה משה רבינו אל ההר אלא עשאם שם במחנה לכל הדברים שהוזכרו שם בברייתא. ולכך לא הוצרך לתקוע שופר אלא בארבעים השלישיים שאז עלה משה ונעלם מהם. ובאה התקיעה להודיע לישראל עליה זו כדי שלא יטעו. ולפי זה מה שאמר מרע"ה ועתה אעלה אל ה' וגו' שהיה בתחלת הארבעים השניים. אין הכונה עליה ממש אל ההר. אלא העלאת המחשבה אליו יתברך להתייחד בכונה להתפלל לפניו יתברך על עמו. וזה שלא כשיטת רש"י ז"ל שפירש שעלה אל ההר ממש פעם שנייה. כמו שעלה פעם שלישי ולשטתו יקשה שאם בפעם השלישית הוכרח השופר להכריז עלייתו כדי שלא יטעו ישראל. א"כ בפעם השנית שעלה מי הצילם מטעות זה. ומהראוי היה שבפעם השנית יעבירו שופר להוציאם מזה הטעות יותר מהפעם השלישית. ואין לומר כי כיון שאמר להם משה אעלה אל ה' הרי הודיעם שהוא עולה להר ושוב לא יטעו. דודאי דברים אלו לא היו נשמעים לכל ישראל כל העם מקצהו. אם לא על ידי שופר שהוא מכריז אל הכלל כלו איש לא נעדר מלשמוע. ואלו היה מספיק באמור משה שהוא עולה. לא היתה צריכה התקיעה בשופר בפעם השלישית אלא יאמר להם גם עתה היותו עולה. ובלי ספק לא יעלה על הלב יתחבא לברוח מאתם ויעלה אל ההר מבלי אמור להם שום דבר כלל. אלא ודאי הודיעם עלייתו. אלא שלא היתה הודעה זו לכללות כל ישראל ולפיכך הוכרחה התקיעה. וא"כ יקשה למה לא תקעו בשופר גם בפעם הב'. ורחוק הוא לומר דמאן דאית ליה שטת רש"י ז"ל לא יסבור כדברי ברייתא זו שנתקע בשופר בפעם הג' שאינו אלא דרש ולא יוכרח לקבלו. דהא חזינן לרובא דרבוותא מייתי לה. נראה שהוא דבר מוסכם מבלי חולק. ודע שהרב בעל הטורים ז"ל בא"ח ריש הלכות ר"ה מייתי הך ברייתא עד שיהיו תוקעים בר"ח אלול בכל שנה ושנה. והוסיף וכתב וכל החדש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר וכו'. ומסתפינא לומר שמבין ריסי דברי הרב ז"ל בב"י נראה שהבין היות דברים אלו ג"כ מגוף הברייתא של פרקי ר"א. וע"כ בא לכלל משא ומתן דמאחר שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר למה ליה לאתויי תו ראיה מאם יתקע שופר וגו'. ותירץ זה בשני פנים.. ואחר המחילה הראויה יראה דאין צורך לכל זה.. דמי שאמר זה לא אמר זה. והברייתא לא הביאה פ' אם יתקע שופר בעיר. וכל עצמה אינה אלא לתת טעם למה שהתקינו לתקוע ביום ר"ח אלול עצמו. ועז"א שהוא לזכר השופר שתקעו ביום זה. עצמו בעבור עליית מרע"ה. ואין לתקיעה של ר"ח ענין לתשובה. אלא זכר סתמי לאותה תקיעה. ושוב צבי הטור ז"ל והוסיף מדיליה שגם בכל יתר ימי החדש עד סופו. תוקעים בשופר וטעם תקיעה זו של כל החדש הוא כדי להתעורר אל התשובה. ועל דבר זה הביא פ' אם יתקע שופר וגו'. אשר ממנו נראה היות השופר מעורר אל התשובה בתקיעתו. וכבר נתייחדה השכמת הבקר בכל חדש להרבות בסליחות ותחנונים לכונה זו. ולבקש מלפניו יתברך חנינת הכפרה על חטאתינו כי רבו אשר היא באמת שעה רצויה מאד כנודע ועליה אמר הנביא ע"ה. קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה' שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו' הזהיר את האומה על בקשת חסדיו יתברך בכל אופני מיני העבודות הבאות מהם אם בדבור ואם