בינה לעיתים חלק ב רצה

המצות כולן. מתרבה באדם החפץ והרצון. וזכותו הרבה מאד. וזה הוא שאמר הפסוק שלנו כל המצוה ירצה כל מין מצוה פרטי אשר לא צויתי לכלכם. אלא אנכי מצוך לך הפרטי. כגון שלוח הקן דלא שייכא אלא לאשר נזדמן לידו ענין זה ולא ליושב בביתו וכיוצא. הנה אנכי רוצה שכלכם תהיו אוחזים בה. ואם לא במעשה בפעל לפחות תשמרו לעשות. לא אמר תשמרו ותעשו אלא תשמרו לעשות. כלומר תשמרו בעצמכם ובלבבכם לעשות אותה אלו היתה באה לידכם אם הייתם שייכים בה. ובזו השמירה הלביית (כנודע מיסודם ז"ל. אין שמירה אלא בלב) יתן לכם שכר שתחיון ותרבון וגו'. ואשר אנכי אחזה עוד הודעה יקרה באה בדבריו ית' אלה היא כי אין סוף שלמות האדם במה שישתלם בעצמו ואין לזרים אתו ואין זה תכליתו העצמי. אבל צריך להדמות אליו ית'. אשר ברא עולמו בחסד וברחמים. לחלק משלמותו עם ברואיו. כן צריך האדם להשתדל בשלמות זולתו ולהדריך אחרים במהלך שבילי התורה והמצות. וזאת היתה לי אחת מכונת החכם ע"ה באמרו

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ופשוטו מבואר כי כאשר השי"ת רוצה וחפץ בדרכי האדם שדעתו נוחה מהם. אז הוא ית' עושה שגם אויביו של האדם. יהיו בשלום עמו ולא יזיקוהו. ולפי דרכנו יאמר כשדרכי האיש הם מודרכים ורוצים את ה'. דהיינו שהם מיושרים אל אהבתו ויראתו ית'. הנה לא יספיק בהיותו הוא בעצמו שלם בדרכיו ובמעשיו. אבל צריך שאיש זה גם אויביו של ה'. הם הרשעים משנאיו ית' ישים כל השתדלותו להשלימם עמו. שיהיו שלימים כמוהו. וישתתפו הוא והם להיות יחד זה עם זה בענין השגת השלמות. וזה הוא התכלית האמתי לביאת האדם לזה העולם. ע"כ אמר כל המצוה אשר באמת אני מצוה לך בפרטות לכל אחד ואחד שיעשה אותם כי כל אחד מצווה לעצמו. תשתדל שלא תהיה אתה לבדך העושה אותה. אבל שישתתפו עמך אחרים וכלכם תשמרוה לעשות. למען תחיון ורביתם. למען יהיו לכם חיים באמת. דבלאו הכי למה לכם חיים. ע"ד וכשאני לעצמי מה אני. ונכלל בזה מה שלמדונו ז"ל אינו דומה רבים העושים המצוה למועטים העושים אותה. ואולם עיקר דרשתם במקומה עומדת למכיוננו להזהיר שלא יספיק ההשתדלות על הראשית והתחלה. אבל צריך לשקוד על ההתמדה עד סוף ואחרית הדבר ולגמרו ולא נתרחק מכונה זו המשורר ע"ה באמרו. ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. יאמר כאשר האיש הנלבב השכיל להטיב יכלכל דברו במשפט. שבראשית התעסקו בחכמ' ובהתחלת למודו שם לעיקר יראתו ית'. ועשה משני הדברים יחד שתוף גמור שלא תפרד היראה מן החכמה. אין ספק שזו הוראה עצומה היות כאן שכל טוב יקר ומעולה לכל עושיהם לשני הדברים האלה יראה וחכמה שיהיו משותפים ולא יתפרדו. אחר אשר ידע לפתוח בכי טוב. ולהתחיל בראשיתו בהדרכה מעולה וחשובה כזו. אפס כי לא תהיה תפארתו ותהלתו של השכל הזה בהתחלה שעשה בלבד. כי אם בזאת יתהלל. וזו היא תהלתו. כשהיראה הזו שנשתתפה אל למוד החכמה היא עומדת לעד מתמדת כן לעולמים עד הסוף והאחרית ולא תפסק בשום צד. או לכל הפחות אם לאיזו סבה נפסקה ההתמדה בזמן דביני ביני. יעשה באופן שהאחרית והסוף יהיה בטוב השלמות ויתקן את הכל. כי גם את זה יחשב לטוב לפני האלהים. הבט וראה מאמרם ז"ל ביומא פרק יום הכפורים

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חיה יחיה. ויש לי בו מהדקדוק מה גדולת מעלה היא זו לתשובה שמארכת ימיו וכו'. הרי אין לך מצוה קלה שבתורה שאינה מארכת ימים כאשר למדו ז"ל משלוח הקן וכבוד אב ואם דכתיב בהם אריכות ימים. ומהם למדו לשאר מצות. ועוד סגנון לשון זה גדולה תשובה שמארכת וכו' למה לא אמרו כמו בשאר מקומות. כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. כל המאריך בשלחן מאריכין וכו'. שתלו הפועל והמעשה הטוב אל האדם. וכאן גם כן יאמר כל העושה תשובה מאריכין לו ימיו ושנותיו

האמנם לדעתי אין הכונה למי ששב בתשובה שנותנין לו בשכרו אריכות ימים. אלא דעתו למה שאמר שמואל הקטן ע"ה בקהלת רבתי על מה ששאלוהו מה הוא דין דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו. והשיב שכל זמן שהאדם חי הקב"ה מצפה לו לתשובה. מת אבדה תקותו באופן שהקב"ה מאריך ימים לרשע עם שאינו כדאי לכך בעבור תוחלת התשובה. וא"כ בהכרח צריך שנא' שהתשובה היא גדולת הערך מאד. כיון שבשביל תוחלת על צד הספק מתרצה הקב"ה לתת חיים לאשר הוא חייב מיתה.. והם דברי רבי יוחנן ע"ה גדולה תשובה בלי ספק גדולתה רבה עד מאד. שהרי ראינו שמארכת ימיו ושנותיו של אדם. כי בעבורה ולתכלית השגתה מאריך ה' ימים ושנים לאדם אע"פ שאין לו זכות לזה למען יהיה לו זמן לעשות תשובה בסוף. ומה עמה ההוכחה על זה מהכרח פסוק חיה יחיה כי הוא אומר והרשע כי ישוב מכל חטאיו אשר עשה ושמר וגו' חיה יחיה לא ימות. ועוד מעט אחר ארבעה או חמשה פסוקים אמר ובשוב רשע