בינה לעיתים חלק ב רצד

בשם רבי יצחק מנין לעשרה שמתפללים ששכינה עמהם שנא' אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. והוינן בה וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מיבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. שלשה עד דיתבי. ופירש רש"י ז"ל קדמה שכינה ואתיא קודם שיהיו כל העשרה. הרי אם כן שתמיד השכינה באה קודם שיהיו עשרה ואיך אמר ר"י שכועס כשאינו מוצא עשרה הרי א"א שימצא עשרה כי לעולם הוא בא קודם בואם. ולא יעלה על לב לומר יחלוק רבי יוחנן אדרבי יצחק. דלא הוה שתיק בגמ' מלומר כאן ופליג אדר' יצחק או בההיא דרבי יצחק ופליג אדרבי יוחנן. דהכי ארחיה בגמ'. ותו דר' יצחק מקרא מוכח לה. ואי לאו רש"י היינו יכולים לפרש דבתלתא לא אתי עד דיתבי היינו שאפי' אחרי היות שם שלשתם. אין השכינה באה אלא בהיותם יושבים ודנין. כאמרו ישפוט דהיינו בשעת המשפט כדפי' הוא ז"ל. אבל בעשרה המתפללים קדמא ואתיא. שמיד כשנקבצו העשרה. היא קודמת לכל אע"פ שאינם עדיין מתפללין. שקבוצם ממשיך השראת השכינה. וזה הוא נצב בעדת אל. שעם העדה עצמה שהם עשרה ה' נצב מצד היותם עדה קודם שיתפללו. ולפיכך בשעה שבא לב"ה לא אמר סתם כשבא אלא בשעה שבא. דהיינו באותה השעה הרצויה והראויה אשר בה הוא ית' רגיל לבא לב"ה לקבל אז תשובת הצבור ולהעתר להם. היא שעת הבקר ראשית היום בהשכמה. ואינו מוצא שם עשרה הוא כועס. אך לפי שטת רש"י שהוא בא קודם שיהיו שם כל העשרה הוא אצלי קושי עצום ולא מצאתי מי שנתעורר בזה. (חנני אלהים אחר זמן רב ראיתי להרשב"א ז"ל סימן נ' בתשובותיו נשאל על קושי זה וכמעט בכלל דבריו ז"ל דבריי. ברוך פוקח עורים. ע"כ הגה"ה). האמנם עם היות הנחה זו מאומתת בלי שום ספק ממה שיחוייב ההשתדלות על טוב ההתחלה מ"מ צריך לצרף לזה לדבר קיים ועצמי. כי לא יספיק להשגת האושר. מה שיהיה ראשית והתחלה לדברים אבל יצטרך עכ"פ להמשיך בהם ההתמדה ולבקש לבא עד קצן ותכליתן לתת להם גמר טוב ומושלם. ותהיה הבנת הפ' הא' שהבאנו מקהלת. טוב אחרית דבר מראשיתו. כפשוטו שאחרית ותכלית הדבר הוא יותר טוב מראשיתו כי בהיות לו ראשית טוב ומחוסר האחרית. היה כלא היה. וקדמונינו ז"ל דקדקו על פסוק

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיו ורביתם. ובאתם וירשתם וגו'. כי מלת כל תורה מצות רבות. ואיך אמר אח"כ המצוה שהוא לשון פרטי. היל"ל כל המצות. ופירשו בו המחחיל במצוה אומרים לו גמור וע"פ דרכם אני אומר שעל שני החלקים אשר אמרנו הוא מזהיר. על הגמר ועל ההתחלה. כי כאשר הפסוק מצוה על גמר המצוה והשלמתה כן בא להזהיר ולצוות על התחלתה. כי הנה יאמר אדם אם אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. למה זה ישתדל שום אדם להתחיל שום מצוה. אא"כ ידע בלי ספק שיגמרנה. כי אם לא יוכל לגמרה לאו כלום היא. ואין לו שכר בעמלו כי הגומר אותה יקח הכל. לכן רוצה ה' להשים בלבנו להשתדל להתחיל במצות ולעשות בה החלק הבא מידינו כי עם שהא' לא יגמור אותה אלא האחר גם לו יהיה שכר כי לא נאמרו הדברים אלא במי שיכול לגמרה ומתרשל בה. וזה כנשדייק שנוי שבא בפ' מלשון יחיד במלת מצוך. ללשון רבים שאמר מיד תשמרון לעשות למען תחיון. אבל יאמר אם המצוה אשר אנכי מצוך לך היחיד לעשות אותה. לא תוכל לגמרה לבדך אלא תתקיים כלה בינך ואחר. באופן שתהיו שנים או יותר בעשייתה. והיינו תשמרון לעשות הלה שכרכם אתכם כי כלם תחיו ורביתם וגו' כי לא באה המניעה משום אחד מכם לעשותה כלה אלא מקוצר האפשרות. ואני מבין עוד בכונתו במ"ש רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ונודע מה שהקשו בזה. ולי נראה כי היה מחסדו יתברך להגדיל שכר עמו ישראל ולשלם להם על מה שלא עשו כאלו עשאוהו. כי הנה יש בתורתנו הקדושה קצת מצות כוללות לכל האנשים כגון שמירת שבת וכל המועדים. וכמעט כל מצות ל"ת נכללו בו אנשים ונשים כהנים לוים וישראלים ויש עוד מהן שאין הכל שוין בהם. כגון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ועוד מצות פרטיות לא נצטוו אלא לאשר הוא שייך בהן. דרך משל כבוד אב ואם. אין ליתום משניהם חלק במצוה זו. כל מצות המלך. אין מבוא אצלן להדיוט. ואשר נצטוו הכהנים. לא נכנסו בהם הישראלים. והקש על זה בענינים אחרים. אמנם נתחסד ה' עם ישראל כי לא בלבד בעשות המצות הכוללות וגם הפרטיות לכל מי' ששייך בה יקבלו שכר. אלא אפי' במצוה שאין לו חלק בה ולא הגיע הצווי עדיו יתהנה משכרה. וזה בהיותו עוסק בלמוד אותה המצוה. יהיה מכין עצמו ומכוין בדעתו באמת ובתמים שאילו היתה באו לידו היה מקיימה בכל כחו. כונה זו בלבד תספיק לתת לו שכר טוב. ונמצא שכל עוד שיתרבו המצות ותגדל אצל האדם התשוקה והחפץ בהתלהבות גדול לעשותן. יגדל שכרן כאלו עשאן כלן. וא"כ צדק לומר שלזכות את ישראל ולטובתם הרבה להם תורה ומצות. כי ע"י התורה המזהרת