בינה לעיתים חלק ב רפב

שנתנו כרוכים ושני העדים נאמנים גם יחד. וזה רמזתי בנושא הראית לדעת כי ה' הוא האלהים. כבר הראה לך יתברך מופתים והוכחות מכריחות שתדע מהם הקש והשואה זאת. היות הרחמים אשר ישיב ה' את שבותך ורחמך בשמו הגדול ב"ה. כעין הדין ודוגמתו בשם המורה על המשפט דומה בדומה והוא הוא. ונחתום בנבואת זכריה ע"ה. צום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה וגו'. לא אמר יהפכו אלא יהיו שהצומות עצמם כשיצומו על הצרות שעברו. יהיו הצומות להם לששון ולשמחה. כי בראותם שהם צמים על הצרות באו עלינו עלינו כפשוטי הכתובים. ישישו כי יורו להם שגם הנחמות והישועות מהרה תצמחנה על זה האופן בעזרת האל: דרוש ג לשבת נחמו שאל נא לימים ראשונים

פסחים פ' האשה א"ר יוחנן גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל וכתיב ויהי ערב בקר יום אחר

אין גם אחד מסובלי הגלות אשר לא יכיר וידע בעצמו. כי אפילו היינו מתייסרים כמה כפלי כפלים מאשר נתייסרנו חלילה. עדיין לא הגענו לחלק קטן ממה שהיה ראוי כפי הפלגת ערך עוצם העונות. אשר לעולם הם יתרים וגדולים מהעונש הנתן לנו עליהם. וכדברי הנביא ע"ה

הוי גוי חוטא עם כבד עון וגו' על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וגו'. ירצה להיות כבדו עונותיכם מאד ועצמו ראשיהם ביותר חמורים וקשים שאפשר. מזה נמשך כי על מה תוכו עוד תוסיפו סרה. על כל מה שאתם מוכים ונענשים ואפילו יהיו עונשים גדולים במכות נמרצות מכל מקום עוד תהיה הסרה והמרי בתוספת ויתרון על המכות והיסורין. ולפיכך אע"פ שכל ראש לחלי מכף רגל ועד ראש ארצכם שממה ונותרה בת ציון וגו'. שכל אלה הם יסורים גדולים ונאמנים. עכ"ז לולי ה' צבאות אשר הגביר רחמיו על מדת הצדק והותיר לנו שריד כמעט היינו בלי ספק כסדום וכעמורה חלילה כפי בחינת כובד עונותינו. אכן לא נוכל להתאפק מלהצטער הרבה על אשר גזרה חכמתו יתברך. יהיה עונש העונות הרבים ההם טלטול הגלות המר הזה לגרשנו מקרב ארצנו הקדושה האהובה. ולזרותנו בארצות בקרב עמים רבים בכנפות כל הארץ ונמשלנו לדור הפלגה הדור הרע ההוא אשר הפיצם ה' על פני כל הארץ. וכבר היה יכול יתב' להניחנו בארצנו ושם ידבר עמנו קשות ויכביד עול היסורין עלינו כי לו נתכנו עלילות ודרכים שונים להעניש כטוב בעיניו. ועד הגלות והשעבוד בתוך העמים אל יביאנו. כי לכאורה יש בזה סבות נכונות לשלא יהיה הדבר כן. אם כי למה ירצה ית' שהאומות ישלטו עלינו וישישו וישמחו בשפלותנו ועינינו רואות אותם ברום ההצלחה. כי זה ודאי יגדיל ויכפיל הצער מאד. עם שבאמת כפי השכל אין להצטער אלא על מה שנוגע לעצמו ולא מגדולת זולתו. מ"מ הכרח הטבע החלוש יחייב כן. וכבר היה מתאונן המקונן ע"ה ע"ז באמרו

על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב. כאלו אם הבנים אשר היא באה בימים והם ברתיחת הבחרות. היתה מספרת התחלפות הכונה אשר בינה ובין בניה בענין הצער והדאגה. כי היא לרוב שנותיה גברה עליה שכלה ובוכה ומתעוררת על אלה הדברים הרעים אשר ספרה עד עתה באו לה ולבניה מצד עצמם. כי נפשה מרה לה על צרותיה. ולא שמה לבה על תגבורת האויב. ואע"פ שלא חסר לה אוהב ורע במקום אחר. אשר הוא שולח לה אגרות תנחומים לדבר על לבה דברים טובים ליישב דעתה. מאנה הנחם והתמידה בבכייתה ולא נתפייס' באותן התנחומין. יען היא רואה בעינה מעשה תוקף צרותיה ועל ידי הראות מתעוררת אל הבכי וירידת דמעה. כי היא מרגשת בחוש כל הרעה הבאה אליה. וזה הוא עיני עיני יורדה מים. אבל המנחם המשיב נפשי מה שערב אל לבו לנחמני בדבריו. הוא לפי שרחק ממני ואינו רואה בעיניו רעתי. ולפיכך אינו מצייר בעצם מהותה וחושב יוכל לנחמני בדבריו הטובים. שאלו היה כאן אצלי קרוב אלי ורואה בעין צרתי. פשיטא שלא היה עוצר כח לפתוח פה בנחמה. והיה קורה לו כאשר קרה לרעי איוב. שמתחלה נסעו ממקומם כששמעו מרעת איוב. וגמרו לבא לנוד לו ולנחמו. ואח"כ אין דובר אליו דבר כי ראו וגו'. וע"כ עיני הרואה הרעה היא עיני היורדה מים על אלה הצרות המגיעות לי. אמנם בני מעוטי השנים הקטנים ממש אשר רתיחת דם הבחרות עושה בהם רושם. מה שהם מרגישים הרבה ומתפעלים מאד נשארים כשומעים ומתפלאים. הוא לפי שגבר האויב. כי זה מצערם יותר מצרת עצמם. ואם כן לצד זה למה הגלם לבין האומות. ואם כי יש בזה חלול כבודו יתברך. כי בראותם עצמם מושלים עלינו. מייחסים הדבר לכחם ועוצם ידם. וכי הוא ית'