בינה לעיתים חלק ב רפ

כפשטן אף ברשעי ישראל באותן הדורות. אבל על ההפך. והוא בנבואת יחזקאל ע"ה סימן כ"א כשהיה אומר הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וגו' ונצרבו בו כל פנים וגו' אני ה' בערתיה לא תכבה. השיב הנביא ואמר אהה ה' אלהים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא. יאמר אנא האל יתב' הביטה וראה עד היכן הגיעה רשעתם. כי כאשר אני מגזימם ומיעד להם הרעות האלה כן בשמך. הם מעיזים פניהם לומר לי דרך הכחשה. שאין הדברים נאמרו כאשר אני מבינם כפשטם. אלא הוא יתברך בדבריו אלה הוא ממשל משלים ומדבר בדרך רמז ומשל והכונה ענינים אחרים נעלמים ממך, ולא שתבאנה ממש הרעות והצרות כאשר אתה אומר. ובזה הם מבטיחים עצמם על שקר ואין פחד אלהים נגד עיניהם. ככה אומרים שכנגדנו שיעודי הטובות כלם רומזים לדברים רוחניים. והסתכל איך רבותינו הקדושים ע"ה בטלו כל זה בדבור קצר בוי"ר פ' ל"ה

תני בשם רשב"י הככר והמקל נתנו מכורכים מן השמים. אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו. היכן הוא משמעו של דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו, כי בלי ספק צריכין אנו להבין מה היא כונת כריכה זו. ומה הוא לשון זה שאמר היכן הוא משמעו של דבר. שאם שואל על הראיה יאמר מנין או מאי טעמא כדרכם

אבל ירצה כפי מכווננו להקהות שני המכחישים אשר ישימו הבדל והפרש רב בין יעודי הטובות ליעודי הרעות. כי יאמרו שהרעות נאמרו על ישראל. אבל הטובות לא לזרע ישראל המה אלא להם לבדם נתנו שקנו שם ישראל. אכן שהרעות הן כפשוטן, אבל הטובות לא תהיינה כפשוטן וכמשמעותן אלא בדרך רמז וחידה. באופן שאין שניהם שוים ולא ראי זה כראי זה. ע"כ אמרו ז"ל שאין הדבר כן. אלא ככר ומקל שהן יעודי ההצלחות ויעודי היסורין והצרות. כלן נתנו מכורכים ומצומדים גם יחד ולא יתפרדו. רק בדבקות גמורה. הן מצד המקבלים כי אותם אשר יזכו להצלחת הככר. הם אותם עצמם אשר יתייסרו בעונש המקל. וכן בהבנת הכונה בנושא עצמו שניהם שוים ואחדים. הככר הוא ממש כפשוטו לאכול. שהוא פועל נעשה בכלים הגשמיים. והמקל הוא ללקות מלקות על גופו. ולא שהעונש יהיה ממש. והשכר ברמז וצורה. ועתה שאל כי בשלמא הענין הראשון שיהי' יעוד הטוב נאמר על ישראל עצמם שנתייעד עליהם הרע. אין צריך להביא ראיה לזה. כי השכל יחייבהו מהכרח הדין והיושר. שלא יתכן כלל לצייר יצטער אחד בקבלת רעה. והנחמה בהצלחת טובה הנתנת תמורתה תהיה לאחר אשר לא היה לו שום חלק בצרה. אמנם הענין השני מהמשמעות. כבר יצוייר ואינו מהנמנע שיעוד הטובה הנאמר בעבור הצרות שקבלו בפעל בעה"ז. ירמוז לדברים רוחניים למעלה מהגשמיות. שתספיק מעלתן לתמורת תוקף הצרות. וא"כ לא יתחייב בהכרח גמור שיהיה משמעותן של אלו כמשמעותן של אלו כלום כפשוטם, ולזה אמר היכן הוא משמען של דברים. באיזה מקום נתבאר המשמעות של הדברים האיך נבין אותו שגם בענין זה יהיו שניהם מכורכים לאחדים כפי פשטן בדברי העה"ז ולא שירמזו למעלה. והשיב שפסוק מלא הוא שאמר בפירוש אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו'. שבאר בהדיא הטוב שאני אומר לכם שתאכלו איני מכוין עתה אל טוב רוחניי. למעלה בשמים. אלא טוב הארץ ממש בהצלחות העה"ז דומה לחרב. ואלו השכר העליון ענין אחר הוא במקומו עומד

הנה כי כן על שני הענינים האלה באו שני המעשים בוכוחי ר' עקיבא וחבריו ע"ה. כי במעשה הראשון כשראו הפלגת ההצלחות למכחישים וגעו הזקנים נ"ע בבכיה ור' עקיבא משחק. ואחר ששאלו לו על שחקו. שאל להם למה בכיתם. רצונו מה שאתם עתה מתמידים בבכיה אחרי ראותכם אותי משחק. אינו מן התימה. כיון שאין אתם יודעים שום טעם למנוע הבכיה שאדרבה אתם תמהים עלי למה אני משחק שנראה לכם היותי עושה דבר בלתי ראוי. אבל מה שאתמה הוא אעיקרא דמלתא מתחלה למה בכיתם. שהמהראוי לא היה לכם לבכות על ענין זה. כאשר יבאר אלא שהמתין תשובתם. ודקדק עוד בלשון התחילו הם בוכים שאלו היה ר"ע ע"ה הראשון והמתחיל לשחוק קודם שהם בכו לא היתה להם שום קפידא. אבל לא היה כן. כי הם התחילו תחלה לבכות ואחריהם שחק ר"ע. וע"ז הקפידו ואמרו עקיבא אנו בוכים ואתה משחק. שבראותך אותנו בוכים היאך אתה משחק. והוא אמר אדרבה אני תמיה ל"מ עתה אחרי שאתם רואים אותי משחק למה תתמידו בבכיה. אלא אפילו מעיקרא מבלי ראות שום שחוק ממש למה בכיתם. כי אין שום צד לבכות מרוב הפשיטות כמו שיבאר. והם השיבו כי לדעתם צדקו יחדיו בשני זמני הבכיה. אם בהתמדתם ואם בהתחלתם. כי מי יוכל להתאפק מלבכות בראות המון ההצלחות בהשקט ובבטחה אצל העובדי האלילים. ובהפך זה המון הצרות והרעות נקבצו באו אלינו משרפת הדום רגלי אלהינו יתברך הלא בזה ימצאו מקום לקיים מאמרם