בינה לעיתים חלק ב רעד

התנהג בלמוד התורה באומר הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי וגו'. ובאר ענשם על זה. לכן עוד אריב אתכם וגו' ואת בני בניכם אריב שיהיה לו יתברך עמהם ועם בניהם ריב ומדון שהוא ממש העדר השלום. ומקביל לזה אמר בעניה סוערה וכל בניך למודי ה' יהיו מלומדים מה' בלימוד תורתו הקדושה. באופן שתופסי התורה לא יעזבוהו. וימשך מזה ורב שלום בניך. שירבה השלום בינו יתב' ובין בניך ולא יריב עוד אתכם ואת בני בניכם. ועוד שנית בא בהפטרת שמעו מה שיבואו העכו"ם בגבול ישראל לבוז בו ולהצר להם. כאמרו העבד ישראל מדוע היה לבז עליו ישאגו כפירים וגו'. שהוא משל על העכו"ם המצירות אותם גם בני נוף ותחפנחס ירעוך קדקוד וגו'. ובא הנחמה ע"ז בהפטרת אנכי אנכי הוא מנחמכם באמרו עורי עורי לבשי עזך וגו' כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. שערל וטמא הם שמות נאותים לשתי האומות כנודע שהאחד ערל לגמרי והאחד עם שאינו ערל שהוא כורת הערלה מ"מ הוא טמא כיון שנשארה בו טומאתו שאינו פורע. ובהפטרת חזון אחר שאמר עליהם בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. והרבה להזכיר עונותיהם. אמר ופרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו'. אשר באמת הגדולה שבתוכחות היא העלמת עיניו יתב' ממנו בהסתרת פנים. כאלו אינו משגיח בנו חלילה. ולפי' באה הנחמה על זה בהפטרת רני עקרה בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. כי תחשב הסתרת הפנים והעלמת העין. דבר מועט וקטן בערך החסד הגדול אשר בו ירחמם. ולבסוף בפ' חזון מתרעם כספך היה לסיגים שריך סוררים וחברי גנבים וגו'. שהכסף והמתכות הטובים היו מזוייפים ומעורב בהם מהפחותים והרעים ושהיה שם עושק ונלוז גנבה וגזלה. באופן שפגמו במה שהוא כל כך שנאוי לפניו ית' דהיינו מה שבין אדם לחברו. על כן בא התקון לזה בהפטרת קומי אורי. שאמר השם יתב' תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגו'. לא יהיה שם תערובת סיגים עם הכסף. כי אדרבה יהיה להיפך. שבמקום המתכת הגרוע יבא היותר חשוב. תחת הנחושת זהב ותחת הברזל כסף וגו'. במקום שהיו שם גנבים בעול וחמס. אז לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך. שלא ימצא בתוכם מי שיחמוס או יטול מה שאינו שלו. אלא הכל יהיה בצדק ובמישור. ומזה תבא לקרא הישועה בחומותיך. כי גדולה צדקה ומשפט שמקרבת את הגאולה. ואחרי שמוע הכנסיה כל הנחמות האלה בתקון כל היעודים הרעים אשר הכאיבו את לבה בפורעניות היא מקבלת אותם בשמחה ובטוב לבב ומכרזת ואומרת הריני מרוצה ומפוייסת שוש אשיש וגו'. וכמה החזיק לבבנו דבורו ית' בפסוק הנדרש במאמרנו

התשכח אשה עולה וגו'. ומי יתן ואדע אנה מצאו ז"ל בפסוק כל ענין זה של מזלות וחיל ולגיון וכו'. ויש מקום דקדוק מה הוכחה היא שברא את הכל בשבילם לשלא ישכחם. הרי אפשר שמתחלה ברא את כלם בשביל ישראל. אלא שאח"כ בעבור רוב פשעיהם ועונותיהם עזבם ושכחם. וכי אם מלך ב"ו יבנה פלטרין בשביל בנו אשר אהבו אם אח"כ ימרוד בו בנו ויסרח עליו הוא בלתי אפשר ומהנמנע שיגרשהו מפניו ולא יזכרנו עוד כל ימי עולם מפני שבנה הפלטין בשבילו

ועוד יש לדקדק כי הוא מסיים ואת אמרת עזבתני ושכחתני. דמשמע שהוא משיב על שתיהן על העזיבה ועל השכחה. והרי הכתוב אומר התשכח אשה עולה וגו' אינו מדבר אלא על השכחה. וכפי דבריהם היה לו לומר התעזוב ותשכח אשה עולה. ויראה בבאורו. כי שם שכח יאמר על שני פנים הראשון שאינה שכחה עצמית ממש. אלא ההמנע מהעלות זכרונו לפניו ית' שהוא לטובה ולהתחסד עמו על דרך מה שנא' ביוסף ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי לא לנצח ישכח אביון. שלא יהיה נשכח מלהטיב לו ולעזרו לעת המצטרך. ורבים כן והב' שכחה ממש שנעדר ממנו בהחלט זכרון אותו הדבר ואינו עולה על לבו כלל לא לטוב ולא לרע כאלו לא היה בעולם. וכאן במקום הזה אי אפשר לפרש מה שאמרו ישראל וכו' שכחני על אופן הראשון שהוא על חסרון ההטבה ובלתי הטפל בענינם. שהרי כבר פירשו ענין זה באמרם תחלה עזבני ה'. דהיינו שעזב אותם ולא נטפל בהם. שהוא בטול היותו נזכר מהם לטובה. ואם כן בהכרח מה שהוסיפו לומר עוד וה' שכחני היא שכחה החלטית שאינו נזכר מהם כלל שהם מתרעמים כי לא בלבד עזבם מבלי השגיח עליהם להטיבם. אלא גם שכח אותם שאינו נזכר מהם שכביכול אבדה הזכירה מכל וכל שלא נשאר רשומה כלל

ועל זה משיב יתברך כמתמיה על פי דרכם ושיטתם. שאפילו בדרך טבע הוא בלתי אפשר וכמעט מהמנע יהיה זה כן. כי בשלמא העזיבה ניחא. שיש מקום לומר שעזבם במה שאינו מתפרסם בהטבתו אותם בהיותם בארץ אויביהם בצרות צרורות בסבלותם על שכמם. אבל לומר עוד ששכחם שכחה גמורה מבלי היות לו זכרון מהם. האיך אפשר זה. שהרי אחת מההמצאות אשר יחייבנו להשאיר זכרון הדברים ולחקות רשומן לבלתי תגבר בהם השכחה. הוא הזכרון המקומי כידוע. שבהיות לפני האדם אותו הדבר אשר לקח לרמז ולסימן על הדבר שרוצה לשמור ולקיים זכרונו. לא יבא לידי שכחה. כי בראותו האות ההוא. יעלה על זכרונו מה שרמוז אליו.