בינה לעיתים חלק ב רעב

עת קץ דרושים לשבת נחמו על הקץ המקוה באחרית הימים דרוש א' לשבת נחמו הדברים האלה באחרית הימים ושבת

פרק אין עומרין. התשכח אשה עולה אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו חיל וכלן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני

המצאה הלציית היתה לראשונים ז"ל בתת התקשרות לשבעה דנחמתא שאנו מפטירין באלו השבתות שהוא כעין ויכוח בין הקב"ה וישראל והנביאים באופן הנחמה על ידי מי תהיה אם על ידי הנביאים או ע"י הקב"ה. כאשר הביא מוהר"ר אבודרהם ז"ל בשם המדרש. וכיון שנתנה רשות לדרוש ולקבל שכר. נאמר כי הוא מפורסם ממדת חסדיו יתב' כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. ואצלי זו היא א' מכוונת המשורר ע"ה במזמור הראשון שאמר

והיה כעץ שתול וגו' לא כן הרשעים וגו' על כן לא יקומו וגו'. שההרגש ברור איך תיסק אדעתין יהיו כן הרשעים עד שהוצרך לשללו. אבל ירצה כי בצדיק הרבה מאד בהגדלת שכרו שיהיה כעץ וגו'. ובאר שתראה הצלחתו בין בפרי בין בעלי' בין בכל שאר פרטיו אחד מהם לא יחסר. וא"כ נאמר שגם עונש הרשע יהיה כן בכל חלקיו. בפרי ובעלים ובכל שאר פרטיו. לכן אמר שמחסדיו ית'. לא יהיה כן בעונש הרשעים לענוש הכל. כי לא יגע העונש אלא למה שהוא כמוץ שידפנו הרוח לקלותו. אבל עיקר הפרי ויתר חלקיו לא יענשו כ"כ. לפיכך כשישפוט את כלם. לא יקומו יחד הרשעים והחטאים. להמצא עם עדת הצדיקים בחברתם. שלא לומר מה נשתנו וכו'. אלא כל כת לעצמה. וכ"ת סוף סוף אמאי טעמא מאי אין המשפט שוה. אין לנו עסק בהדי כבשי דרחמנא. וידיעתו בלבד הבב"ת תקיף בזה כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'. ולעולם נותן הוא ית' שפע ההצלחה וברכת הטובה פי שנים וכפלים ממה שהיו היסורין ועונש הרע. ועד מוכיח על זה מה שנאמר באיוב. וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. ויש בזה מהדיוק כיון שה' אמר לאליפז ואיוב עבדי יתפלל עליכם דהינו עליו ועל רעיו האחרים כמו שאמר לו חרה אפי בך ובשני רעיך. העיד הכתוב שהלכו כלם ועשו כדבר ה'. א"כ ממילא התפלל על כלם ואיך אמר בהתפללו בעד רעהו בלשון יחיד. ואגב ארחין נדייק שאמר ויוסף את כל אשר לאיוב למשנה. כי אמת הוא שכן היה בצאן ובגמלים ובאתונות אבל בבנים ובנות לא היו אלא כבראשונה שבעה ושלש. וידוייק ג"כ שכאן אמר ויהיו לו שבענה בנים וגו' ומתחלה נאמר ויולדו לו וגו'. אמנם יראה כי עם היות הצד השוה שבשלשת רעי איוב שכלם לא דברו נכונה כמאמרו יתברך. מ"מ כיון שהיו שם וכוחים שונים אין ספק דלא ראי זה כראי זה בעצמות חטאו בדבריו ובדעותיו. כי זה יחטא ואשם בענין אחד מאמונה נפסדת. וזה בענין אחר משתנה. וא"כ מסתמא נתחכם ונתחסד איוב עמהם לבקש על כל אחד מהם ממנו יתב' בתפלתו כפי איכות חטאו בפרטות. שלא היתה התפלה כוללת לכלם יחד אלא לכל אחד בפני עצמו. ואמר הכתוב כי הוא ית' תכף כשהתפלל איוב על רעהו הפרטי הראשון. מיד שב את שבותו ושלם לו שכרו כי הוסיף כל אשר לאיוב למשנה ולא אמר את כל אשר לו. כמו שאמר אח"כ ויבואו אליו. אלא הקפיד לומר לאיוב. והענין אצלי כי דבר מתוקן ומקובל ומוסכם הוא היות כל נשמות עם ישראל עצמים נבדלים נבראו כלם יחד מאז בשעת הבריאה. ושם נמצאו כל הנפשות אשר היו עתידות להכנס בגופים מתחלת העולם ועד סופו. מבלי תחודש בריאת שום נשמה אחרת מן הוא והלאה. וכבר באר ענין זה הוא ית' לפי קצורי באמרו. כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי כשנדייק בו אמרו תחלה רוח בלשון יחיד ואח"כ נשמות בלשון רבים. ומעיקרא יעטוף לעתיד ולבסוף עשיתי לשעבר

אמנם הכונה כי אמת הוא שתמיד יום יום הוא ית' מטיל וזורק איזה רוח פרטי באיזה גוף. היום אחד ומחר אחר בשעת ההולדה. באופן שהרוח נמצא מעוטף מהגוף. אבל עצם הנשמה אינו מחדש ובורא אותה. אלא נשמות אני עשיתי מתחלת הבריאה כבר עשיתי מאז כל הנשמות כלן יחד. ומאז ואילך ועד סוף העולם אין שום חדוש. אלא שכל רוח ורוח יעטוף ויתלבש בגופו. והוא אמרו ז"ל אין בן דוד בא עד שתכלנה נשמות שבגוף. וא"כ מאותה שעה כבר גזרה חכמתו וידיעתו ית' על כל אב ואב כמה בנים יהיו לו שעתיד להוליד מאותן הנשמות שהיו נבראות. כי מאז חלקם לכל אב ואב המוליד. לזה מספר כך וכך. ולזה מספר כך וכך עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואין אחד נוגע בחלק חברו. מעתה בטובות החיצוניות צאן ובקר ובעלי חיים אשר בכל יום ויום מתחדשים ובאים ומעולם לא היתה להם שום קצבה. נתן ה' לאיוב כפלים ממה שהיו לו בראשונה. כי בזה אינו נוטל כלום משל אחרים