בינה לעיתים חלק ב רעא

היתה כונתה לומר שהוכרחה לעשות כן. לא היה לה לתלות הדבר בשאלת מה עשיתי לך. אלא היה ראוי שתאמר התנצלותה ולפרש הסבה שעשתה כן. גם מלת זה שלש רגלים מיותרת שהיה מספיק לומר כי הכיתני שלש רגלים

אבל לדעתי מה שאמרה מה עשיתי לך. אין הכונה על העת ההיא. אבל היא תוכחת מוסר להעדר ידיעת בלעם. כי נסכל עשה במה שלא השכיל והתבונן שודאי כל אותם הענינים באו מאיזו סבה מכרחת. ואות על זה. כי מה עשיתי לך לשעבר בזמנים הקודמים. איזו דבר חוץ מהשורה עשיתי לך מעולם כדי שעתה זה שלש פעמים תכני. באלו השלשה פעמים תייסרני הרי אין מנהגי בכך. וכיון שעתה נתחדש לעשותו היה לך לומר הלא דבר הוא

ואמנם בלעם סכל עוד כונת האתון ולא הבין דבריה. כי חשב שהיתה אומרת מה עשיתי לך. היינו עכשיו באלו הג' פעמים לא עשיתי מאומה. ולכן אמר כי התעללת בי. עד שהיא פירשה דבריה ואמרה הלא אנכי אתונך ההסכן הסכנתי וגו'. ירצה הלא מה שאמרתי לך מתחלה. היתה כונתי שתשיב אם מהזמן הראשון שרכבת עלי עד היום הזה התנהגתי מעולם בענין כזה כדי שתדין זה לרוע לב. ואם כן זה הוא מה שתמה עליו אבא כהן ברדלא אם בלעם עם היותו חכם גדול שבאומות. והיה לו להבין מיד תוכחת אתונו. מכל מקור לא עמד בתוכחתה. כמו מי עמד בסוד ה' רוצה לומר לא עמד על אמתת כונת התוכחת. כי הוא חשבה לטענה חלושה עד שהיא פירשה לו ואמרה ההסכן הסכנתי וגו'. שאז הבין היותה תוכחת חזקה וקשה שאין לו עליה תשובה והוכרח להודות ולומר לא. ונמצא שמה שחשב הוא היה לעזרו נהפך לנגדו. ובהפך זה קרה לאחי יוסף. עד שהוא אומר אני יוסף העוד אבי חי וגו'. שהתכוון להתוודע להם באהבה וחבה וסימנין הראה להם לזה במה שקדם ויתן את קולו בבכי כאשר אמרנו. לא היה יכולים לעמוד בתוכחתו. שנתבלבל שכלם ולא יכלו לירד לסוף דעתו. כי עם היות הוא קטן מהם והם גדולים ממנו שרוב ימים יודיעו חכמה. כי חשבוהו למדבר באיבה ושנאה ונבהלו מפחדו עד שלא יכלו לענות אותו דבר. נמצא שאצל האנשים בשר ודם יפול הספק והמבוכה בחלוף הדברים מרעה לטובה ומטובה לרעה

מעתה כשיבא הקב"ה להוכיח כל אחד וא'. כפי מה שהוא. אם יובחן הדבר כפי ערך גדולתו יתברך הבלתי בעלת תכלית אשר עמקו מחשבותיו. עאכו"כ שנבהל מפניו ולא נמצא מענה כי לא נבוא עד תכונת תוכחתו. ומי יעמוד בסודו: והוא אמרו אוכיחך ואערכה לעיניך בינו נא זאת שוכחי אלוה. הנה אני אציע תוכחתי ואערכהו לעיניך כשלחן ערוך. ועם כל זה אומר לכם בינו נא זאת שוכחי אלוה נסו נא וראו אם תוכלו בנקל להבין זה על בריו. על זאת ישתוממו הלבבות וישימו נגד פניהם היום ההוא הגדול והנורא. וישתדלו בכל כחם לבלתי בוא לידי דין וחשבון או תוכחת מגולה על עונותיהם. כי אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה אשר היא מרה כלענה. מהכות כסיל מאה ולא יכנס בערך צער המחשבה על העון עצמו. לצער העונש הקשה כמה וכמה פעמים. מעתה זאת היתה לנו לדאגה ושממון בימים האלה בזכרנו עצמת העונות שגרמו כל הצרות אשר באו עלינו ואנו שמים על לבנו לבקש כל אופני תקוני הדברים המעוותים לכפר על נפשותינו לפני ה'

והוא מה שאני מבין בכלל כונת מאמרנו הקשה אצל רוב המשכילים איך יעלה על לב שיסורי ה' באו על מגן. שהוצרך ללמד ההפך באמרו על כל פשעיה. ומה שנאמר בזה יעויין בחבורים אולי אפשר כפי הקדמתנו. שהמקונן ע"ה אומר כי הצרים ואויבים לישראל עלו למעלה ראש בגזרתו ית'. וסבב הוא יתב' בזה שהאומה הישראלית תהיה דואגת ומצטערת מאד ונפשה מרה לה. וזה הוא כי ה' הוגה. ועתה אומר המדרש כי מה שכתב עוד על רוב פשעיה עם היות זה פשוט שהיסורין באו על פשעיה הוא מפני שאם לא היה כתוב כן אולי היינו חושבים שהדאגה והצער אשר אמרנו שגרם ה' לישראל. היא על מגן על דבר של חנם לבלתי הועיל דהיינו שהם מצטערים על עצמות הצרות והיסורין הבאים עליהם ועל שלות אויביהם. אשר כל זה באמת היא דאגה לשוא ולדברים של הבל שאין בהם ממש. ומה בצע שיצטערו על דבר שכבר בא להם. ע"כ אמר ת"ל על רוב פשעיה. שהודענו הפ' היות הדאגה וההתעצבות על מה שיועיל דהיינו על הפשעים שהיו בידה אשר גרמו הרעות והצרות. ע"ז היא מצטערת והיא היא התרופה האמתית. כי בהצטערה עליהם מתחרטת על מה שעשתה. שזה עיקר מעיקרי התשובה. ומעוררת לתקן מה שקלקלה. ואנו ליה עינינו בנושא המושאל אומרים לפניו לא אוכל לבדי שאת. רבש"ע אומרת כ"י איני יכולה לסבול עוד נדוד פרידת חברתך מעמדי להיות יושבת אני לבדי והדר גאון עוזך רחוק ממני ואיננו פה עמנו. שובנו אלהי ישענו והפר כעסך בהיותך עמנו בהשיב שכינתך לציון. ויהי רצונך שתדור עמנו במקומנו ב"ב אכי"ר: