בינה לעיתים חלק ב רע

העדר השכלת האמת בשכלנו שלא יעמוד על בוריין של דברים להבין תוכיותם. אעפ"י שיזדמנו לפניו הוראות מה או ענינים כמעט מודיעים תוכן הדבר. ונראה זה מאחי יוסף כי הנה בהתוודעו אליהם ואמר אני יוסף העוד אבי חי. העידה התורה לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו. והיינו כי הם נבהלו מפחד ורעדה שהבינו מתכונתו היות בלבו טינא עליהם ועברתו שמרה להנקם מהם על אשר עשו לו. ויראה לי כי הניעם לזה א' משלשה דברים או שלשתן יחד

א' בשנדייק מה שאמר אח"כ. גשו נא אלי ויגשו. כי כפי הנראה שם היו ומה זו הגשה. אבל יראה כי מעיקרא כשאמר יוסף הוציאו כל איש מעלי מרוב בלבולו שלא יכול להתאפק והוצרך למהר להתגלות. לא הבחין בדבריו לפרש שיוציאו מעליו המצריים בלבד ושישארו אחיו. אלה אמר בסתם הוציאו כל איש. שבזה נכללו כלם אחיו וזולתם. וכן העיד הכתוב ולא עמד איש אתו וגו' לומר ששום איש לא עמד אצלו ואפי' אחיו נתרחקו ממנו בכלל המתרחקים. ובאותו המעמד אמר יוסף לאחיו בהיותם מרחוק אני יוסף וגו'. ומפני זה נבהלו אחיו ותשבו שבלבו משטמה ובשנאתו דבר להנקם מהם. כי אם היתה כונתו לאהבה. למה לא הוציא את אחיו מכלל אותם שאמר הוציאו כל איש מה שלפי האמת סבת קצורו בארו הכתוב באומר ולא יכול יוסף להתאפק ויקרא וגו'. כלומר כי לפי שלא עצר עוד כח להתאפק ונבהל לקרא. לפיכך לא הבחין בדבריו ואמר בסתם הוציאו כל איש

והב' מפני שאמר להם אני יוסף ולא הוסיף מלת אחיכם. מזה באו לחשדו שאיננו שלם באחוה עמהם. כי בעת כזאת שהיה מתגלה להם. ודאי היה מן הראוי שיאמר אני יוסף אחיכם. ולפי האמת גם זה נמשך מהטעם האמור מבלבול המהירות

והג' כי ראו בהתוודע אליהם. מיד שאל על אביו העודנו חי. עם שכבר היה יודע מחייו מכמה פעמים שאמרו לו עתה מענינו. ואילו עליהם לא שאל כלום. ולא אמר להם שום דבור נוגע לעצמם. כאשר היה ראוי בפעם הראשונה שמודיע להם את עצמו. שידבר עמהם דברי אהבה ואחוה ומזה חשבו שבלי ספק לבו בל עמהם ואין דעתו אצא על אביו אשר אהבו. אבל עמהם עדיין הוא בשנאתו. ואולי חשבו ג"כ ששאל על אביו אם הוא עדין חי. לענין אם יכול להנקם מהם תכף ומיד. או לעכבם ולהמתין עד אחר מיתת הזקן שלא לצערו בחייו ע"ד יקרבו וגו' מה שאין זה כי אלא המהירות הנזכר גרם כל זה. עתה ראה כי כאשר מתוך מה שנבהלו אחיו ולא יכלו לענות אותו הבין יוסף שרעדה אחזתם מפחדו. שם על לב שזה בא להם מהג' סבות האלה. על כן רצה להוציא טינא זו מלבם ולהודיעם ההפך בשלשתם. באמרו גשו נא וגו'. על הראשונה שנתרחקו מעליו ככל שאר האנשים מבלי שום הפרש. אמר גשו נא אלי. עם שעד הנה הייתם מרחוק ממני מחמת קצורי בדבורי. הן עתה אני אומר לכם שתגשו אלי ותהיו קרובים אצלי. משא"כ ביתר האנשים. ועל הב' אמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אע"פ שמעיקרא לא הזכרתי מלת אחיכם הנני מודיע לכם כי אחיכם הנאמן אני. ועל הג' שלא הרביתי דברי אהבה וחבה על עניניכם. ועתה אל תעצבו וגו'

באופן שהם בדברי יוסף הראשונים נבהלו מפניו מפחד ורעדה שהבינו ההפך מכונתו וכל זה גרם מעוט השכלה בפנימיות הדבר כי אילו היו מבחינים מה שקדם לדברי יוסף. לא היה נכנס בלבם שום חששת שנאה. שהרי מעיקרא אמר הכתוב. ויתן את קולו בבכי. שבכיה כזו בקול גדול ובפתע פתאום. בלי ספק אין לה שום הוראה אלא אהבה עזה תקועה בלב שגורמת בכי זה ברצותו להתוודע אליהם וכי נכמרו רחמיו נתעורר אל הבכי. אבל השנאה ותאות הנקמה. לא תגרום בכיה כזו. וא"כ זה היה מספיק לשלא יפחדו ולא יבהלו. וע"ז באו דברי המאמר ויתן את קולו וגו' ולא יכלו וגו'. כאלו הוו תרתי דסתרי. איך אחרי אמרו ויתן את קולו בבכי שמורה אהבה עזה. יש מקום לומר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו דהיינו מפני הפחד. ודאי אין זה אלא שלא עמדו באמתת תוכחתו של יוסף. והשיאו דבריו לענין אחר וא"כ מכאן אמר אבא כהן ע"ה אוי לנו מיום הדין וכו'. יש לנו לירא מאד ולהתפחד ויאחזנו רעד מן היום הנורא אשר בא יבא אלהינו יתברך לדון ולהתוכח עמנו כי בלא ספק לא נמצא ידינו ורגלינו להשיב שום מענה. כי לא נוכל לבא עד תכונת עומק תוכחותיו. ולא לעמוד בסוד כוונת עניניו לשנוכל להתנצל. כי הלא ראינו אפילו אצל הגשמים נפל הבלבול והמבוכה בענין התוכחות שלא עמדו בתוכחתן ולא הבינו הכונה אלא בהפך. וזה בשני נושאים הפכיים ונגדיים הא' בבלעם שאמרה לו האתון

, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. והכונה שאין זו טענה מחודשת אבל הוא פירוש מה שאמרה תחלה. מה עשיתי לך כי הכיתני זה ג' רגלים. אשר עם היותה מהב"ח בלתי מדברים ומגסי המוח שבהם. מ"מ כיון שע"י נס פתחה פיה לא יצדק שתדבר דברי תהו ובהו הבל ואין בם ממש. כי מה טעם לשאלה זו. מה עשיתי לך. המעט בעיניה מה שעשתה לנטות מן הדרך וללחוץ רגל אדוניה ולסוף לרבוץ תחתיו. ואם