בינה לעיתים חלק ב רסט

אמנם מאח' שאלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי שאני דואגת וזוכרת תמיד אלה הרעות אשר השתרגו עלו על צוארי ועליהם אני שופך את נפשי במר בכיי. מכאן אני מקיים בלי ספק. כי עוד בחסדו יתברך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג וגו'. ויש עוד בחינה שנית שזכרון הרעות הוא מוליד התקוה והיא מפאת הסבה השרשית כי אין צערנו על מציאות ואיכות הצרות עצמן. אבל אנו דואגים ומצטערים עליהן לזכור סבת ביאתן שהוא עוצם חטאתינו. כי מתכונת אנשי שקול הדעת ובעלי ההשכל להתפעל יותר על ההמעדה מדרכי המעלה והשלמות. ממה שירגישו צער העונש או היסורין אשר יקבלו ע"ז. כי צער היסורין לא יורגש בעצם אלא בעת היותם בפעל. אמנם ההתפעלות על עצמות הפעל המגונה גופא. הוא הרגש שכלי מתמיד בכל עת ובכל שעה. וכ"ש כשהעונש הוא בזה העולם. כי לא יכאב בו כ"א החומר הגשמי. אבל דאגת עצם העון הוא בשכל ועליו נפשו תאבל. וע"ז אמר הנביא ירמיה ע"ה

תיסרך רעתך ומשובותיך יוכיחוך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך ולא פחדתי אליך נאם ה' אלהים צבאות. כי אמרו ולא פחדתי אליך הוא קצת קשה ההתוך. אבל יאמר דרך תוכחה לאומה. כי הן אמת שהרעות אשר עשית והמשובות שהורגלת בהן בלי ספק יביאו אליך יסורים קשים ותוכחות מוסר. כי יגיע לך עונש מכל עונך. אמנם שימי לבך ותסתכלי דעי וראי ענין אמתי בזה.. כי היסורין והרעות הבאות עליך בשביל חטאך. אינם עיקר הרע להתפעל מהם עם שלא יסופק שודאי יכאיבוך ותקבל צער בהם כי לא ימתקו לחכך. והם כמו ההרקה התרופיית שיקח החולה אשר היא מרה כלענה לטעם חכו. אך אינה רעה. כי טובה היא בעצמה להריק הליחות המזיקות את גופו כן הם היסורין מרים ומצערים הגוף. אבל הם עצמם טובים למרק העון. אולם מה שהוא באמת יחד רע ומר. הוא מר מהדאגה ועצבון. וגם רע עצמי שאין בו טוביות. הוא עזבך את ה' אלהיך. כי עזוב את ית' והמרות את פיו דהיינו עצמות החטאים עצמם הם הם הרע האמתי מעורב עם המרירות. ולא פחדתי אליך. לא יצדק לומר כן היות רע ומר הפחד שלי הבא אליך. ר"ל מה שאני מפחיד ומגזים עליך מהעונש והיסורין. אין זה רע ומר. רק עזוב את ה' עצמו יקרא רע ומר. ובזה יובן מאמרם חז"ל בב"ר האומר

ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם חכם של אומות לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך עאכ"ו. ומפשטן של דברים יראה מה שאמרנו שנתאמת באחי יוסף ע"ה אשר ראינו צרות רבות ורעות סבבום ממינים שונים בכל הפעמים שבאו למצרים. ובכלם עצרו כח ולבם כלב הארי ולא נסוגו אחור. אם בעלילת מרגלים אתם. התנצלו בכל יכלתם ואמרו לא אדוני וגו' ואם בכסף המושב באמתחותם. עם היות שנאמר שם ויצא לבם. מ"מ נתחזקו לקחת כסף אחר ולשוב למצריים. וגם כאשר הובאו בית יוסף שנתייראו עדיין נתאמצו ואמרו לאשר על הבית דברי טענותיהם. ואף באחרונה בעלילת הגביע עם שקרעו שמלותם. לא נבהלו בעבורה ועדיין השתדל יהודה ע"ה להצילו על ידי התנצלותו וסדור דבריו אשר נכללו בהם כמה ענינים כדבריהם ז"ל. ועכ"ז בהתודע יוסף אל אחיו ואמר להם אני יוסף. חיל אחזתם ונבהלו מפניו עד שלא יכלו לענות אותו דבר. ואיה איפה אבירות לב יהודה ועוצם רוחו אשר כרגע קטן מפני שמו של יוסף נחת הוא. אין זה אלא הוראות שלמות המעלה והתפעלו' שכלי. כי בהזכירו את שמו. וביודעם בזה מה שהרעו לעשות עמו חתו לא ענו עוד. כי כסתה כלימה פניהם ונפשם מרה להם. איך יצאה תקלה כזאת מתחת ידם והיו מתחרטים. לא מפחד העונש אלא מפאת גנות ואיסור הדבר עצמו. והוא מה שיראה לכאורה בכונתם ז"ל במדרשנו

וראוי להרגיש בו שכל דרשתם היא בפ' ולא יכלו אחיו אבל בפ' ויתן את קולו בבכי אינו דורש כלום. וא"כ למה תפס וחבר יחד שני פסוקים אלה. ב' אמרו חכם וכו'. דמאי איכפת היותו חכם לענין שלא יכלו לעמוד בתוכחה. כי אין זה תלוי בחכמה או בהעדרה. ג' איך אמר שלא עמד בתוכחה. והלא השיב דברים כהוייתן באמרו לא. ואין זה באחי יוסף שלא יוכלו לענו' כלל ד' מה הביא מיוסף שהי' קטן של שבטים דמה בכך הרי מ"מ היה מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך ולמה לא יבהלו מתוכחתו. ה' למה בענין בלעם נקט בלעם שהוא הנוכח ולא אמר אתונו של בלע' לא יכול אדוני' לעמו' בתוכחתה וכו'. וביוסף נקט יוסף שהוא המוכיח ולא אמר אחיו של יוסף לא יכלו לעמוד בתוכחתו. ו' אמרו לכשיבא הב"ה וכו'. מאי לפי מה שהוא

ונראה בעיני שאין כונת אבא כהן ע"ה לומר דהאי נבהלו מפניו. הוא מפני הבושה כפי' רש"י ז"ל. כי לא יצדק על זה לשון בהלה. ולא שייכא אלא לענין פחד ומורא. דומה לאז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד. אבל כונתו לומר כמה קצרה ידיעתנו. ואיך יארע