בינה לעיתים חלק ב רסח

שעברו ולהרבות עליהם בכי וצעקה קינים והגה. כי כל זה מוליד עצבון ומעורר אנחה ודאגה בגרמת שני המעיקים שאמרנו. ומה בצע להזכיר מה שכבר היה. כיון שהוא דבר רחוק מן השכר וקרוב אל ההפסד

ואחרי ההתבוננות נראה כי זאת הזכירה והתעצבות היא עצם הנחמה ועיקר תקות רפואת כל מכאובינו וכל מכותינו. וזה מבחינות שונות. תחלה כי נודע הוטבע בטבע אל האדם יעשה הזמן פעולתו להשכיח מן הלב הדברים. ולהעבירם מעל זכרונו. אך לא יהיה כן אלא בדברים שזכרונם לא יעשה שום רושם בהחזרתם שאין עוד תקוה ישובו להיות אחר אשר ספו תמו. כענין המת הנשכח מן הלב. לאשר באמת הגיע אל ההעדר והאפיסה מהיותו בעולם. אך אשר עדין הוא חי ונחשב למת. נראה דרך טבע כאשר הורה הנסיון שלא שלט כח הזמן ע"ז להשכיחו מן הלב. והמצטער עליו הוא עולה תמיד ונרשם על זכרונו. ובחיר שבאבות יעקב ע"ה יוכיח כי על בשורת טרוף עורף יוסף מאן להתנחם. ובאו דבריהם ז"ל ע"ז להשיב למטרונא ששאלה למה לא קבל תנחומין ואמרו מקבלין תנחומין על המתים ואין מקבלין תנחומין על החיים. ושמא נצנצה נבואה בפיו ע"ה באמרו. כי ארד אל בני אבל שאולה. כי מהראוי היל"ל כי ארד אבל אל בני. אם מלת אבל אמרה אל עצמו. אבל באה גם כן הכונה שכל עיקר צערי הוא על אבדת בני אשר לא ידעתי מה היה לו. כי אמנם איני חושש לחלוטין שמת. ולפיכך איני מתנחם. וטעם זה כי אתם חושבים שכבר הוא מת. ושעוד לא יתאבל עלי במותי. ואני לא כן אדמה. אלא יודע אני שבמותי ארד אל שאול על ידי בני בהיותו אבל. כי יתאבל עלי. והוא יתעסק בקבורתי ובסבתו אכנס לקבורה כחפצי. וכיון שעדין הוא חי. בכה עליו אביו. להתחנן לפני בוראו יחזירהו לעיניו. על הדרך שעשה דוד ע"ה בעוד הילד חי צם ובכה וכו'. נמצא א"כ שהדבר הנשכח הוא מה שנתייאש כבר ממנו אין תקוה לראותו. כי מה שאפשר לחזור להיות. אינו נשכח לחלוטין. ועל זה היה מתרעם המלך דוד ע"ה מרשעי דורו באמרו. נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. והכונה לדעתי שהיה מתלונן מאויביו. כמ"ש מכל צוררי הייתי חרפה וגו'. ואמר נשכחתי כמת מלב. הם ברשעתם שכחו אותי בלבם ונשכחתי מהם כאלו אני מת. כי הם חושבים בלבם אין לי עוד תקוה לשוב. ומה תועיל הזכירה. אכן שקר נחלו ואין האמת כן. כי איני כמת הבלתי שב להיות חי בדרך טבע. אבל אני הייתי ככלי אובד כמי שאובד כלי. כי להיות כלי מסתמא יש בו סימן ומסתמא אין הבעלים מתייאשים מלמצאו ושיחזור עוד לידו. כאותה ששנינו מצא כלי כמות שהוא וכו'

מעתה נאמר בעניננו כי היא סבת וטעם תוקף הזכרון שאנו עושים מהצרות הקדמוניות שעברו עלינו אשר הושיבונו בזה הגלות המר. כי כונתנו להורות ולהודיע שאין דעתנו מוחלטת להחשב כמתים ח"ו לבלתי ישוב עוד רוחנו אלינו אבל אנחנו כחולים מוטלים על ערש דוי. ותקותנו על התרופה חזקה ומיוסדת נשוב אל גדר הבריאות. וע"כ אנו מצטערים דואגים ומצירים בזכרון הרעות להיותנו בטוחים שאינם נצחיות. והביטה וראה איך באר כל זה המקונן ע"ה באמרו

זכר עניי ומרודי לענה וראש זכור תזכור ותשוח עלי נפשי זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל הניח בתחלה מה שיראה מהספק כי זכירת הענויים והצרות הראשונות יגרום הפסד מהשני צדדים שאמרנו שיזיק לגוף ולנפש. ואחר כן השיב כדברינו ממש. ואמר זכר עניי וגו'. ירצה הן אמת אין ספק בזה כי הזכירה על הענויים והרעות שעברו עלי ובהעלותם על לבבי והיותי מתפעל ומצר עליהם הוא לי מרירות גדול כלענה כי יכאיב גופי ויתיך לחותי. ומלת זכר תהיה מקור ולא צווי. וגם כן ידעתי שיגיע הנזק עד הנפש. כי זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. שכשהנפש זוכרת אלו הרעות ומתפעלת מהם. היא שוחה ומתכנעת ומשפלת גדרה כי תמנע ותחדל מהמושכלות הראיות לה. אך אמנם זאת אשיב אל לבי. זאת הזכירה אשר אני זוכר תמיד פעם אחר פעם אשיב אל לבי. ועל כן אוחיל ואקוה. התרופה וההצלה מכלן. כי אני אומר אל לבי כיון שאיני שוכח כל מה שעבר. אלא בא זכרונו לפני. ולא אוכל לשכחו. הוא מופת מוכרח כי אינני כמת ושעוד יש לי תקוה. כי אלו היו הצרות נצחיות לעולמי עד ובלתי שום תקוה. בהכרח היה צריך שברוב הימים ישתכחו מלבי ולא אזכרם עוד. וכינה זו אני מבין בדברי המשורר ע"ה המדבר בשם האומה כשאמר. היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמרם אלי כל היום איה אלהיך אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו' פשט הכתובים ידוע. ולעניננו יאמר כי צוררי נפשנו כל היום תמיד הם מלעיגים עלינו לומר שאין לנו עוד תקוה כי עוד לא ישוב אלהינו עמנו ח"ו. ובלי ספק היו עושים רושם בי להחלישני ולהצמיח אצלי צד יאוש. אם לא שיש לי ענין אחר תקיף וחזק שהוא זן ומפרנס אותי במזון הלחם. והיא הבכיה שאני בוכה תמיד. הנה הבכיה הזאת. היתה לי במקום לחם סועד ומזין אותי. כשהם אומרים לי איה אלהיך. וזה כי אני משיב אל לבי ואומר כיון שאני בוכה ומוריד דמעות א"כ אין זה דבר של יאוש שאלו לא היתה לי עוד תקוה. איך אני בוכה יומם ולילה הי' ראוי שאשכח עצבי כמו המתעצב על המת.