בינה לעיתים חלק ב רסז

בפשטא דגמרא. דמשמעות הדברים דקאמר שאני שמועת ב"ה דתקיפא. מורה שבא לחלק בין שמועה שהיא של בית המקדש לשמועה שאינה של בית המקדש אלא שמועה של ענין אחר ולא שיש חלוק בין שמועה של אחר החרבן משל קודם החרבן דאם כן מה לו להזכיר ב"ה לומר שאני שמועת בית המקדש וכו'. הא מעיקרא נמי בשמועת ב"ה איירי ולא היל"ל אלא שאני שמועה דלאחר החרבן דתקיפא. ועוד קשה לי דאכתי לרב מנ"ל דסתם אנחה שוברת חצי גופו דמשמע בכל אנחה לאיזה ענין שיהיה. דאי מהאי קרא דהאנח בשברון מתנים איכא למדחי דאפילו תהיה על שמועה שעתיד ליחרב מ"מ כיון שהיא על ענין ב"ה תקיפא טפי דאפי' קודם החרבן לשבור חצי הגוף. ולאחר החרבן לכל הגוף. אבל אנחה של ענין אחר אינה שוברת אפילו חצי הגוף

ובעניותי אפשר לי לומר כשנדקדק דקדוק קטן על דברי רב ע"ה מה לו להביא סיפי' דקרא ובמרירות תאנח כיון שכל הוכחתו דשברון חצי הגוף היא מרישי' דהאנח בשברון מתנים. כדפירש רש"י ז"ל שהמתנים באמצע הגוף. אכן יראה דכפי המסקנא רב הרגיש בפ' מלבד הכפל למה מעיקרא אמר האנח בלשון צווי, ואח"כ אמר תאנח בלשון עתיד. ולמה בראשונה אמר בשברון מתנים ובשניה במרירות. ומה טעם הוסיף בשניה מלת לעיניהם. ואגב ארחיה יתור מלת ואתה שבראש הפ' כי יספיק לומר בן אדם האנח וגו'. כאשר באה כמה פעמים בנבואות אלו. והכל מתישב כפי הסוגיא כריהטא דפשטא דכל אנחה דעלמא שוברת חצי גופו כל שאינה על חרבן ב"ה. אבל אנחה של שמועת חרבן ב"ה תקיפא טובא ושוברת כל הגוף. והכתובים מבארים זה בפי' כי אמר יתברך לנביא ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים. יש ענין שעתה להווה אני מצוה אותך שאתה בהיותך אתה לבדך ולא תצטרך לפרסום לעיני רבים תאנח והיה זה בשברון מתנים לחצי הגוף מלבד כי אנחה כזו אינו עושה רושם יותר לכל איזה דבר שיהיה שאינו נוגע לב"ה. ואולם עוד יבא ענין לעתיד שתאנח ולא תהיה האנחה בשברון מתנים לבד אבל תהיה במרירות מרה כלענה במרירות לב הפנימי שהוא ממש ונמס כל לב ואנחה זו תעשה אותה לעיניהם שיראו הכל לפרסום עוצם הענין וקושיו. ועתה אמר כשיאמרו הרואים אותך באנחתך זו אשר היא לעיניהם כי על הא' שהיית אתה לבדך לא ישאלוך כי לא ראו מאומה אבל על זאת שיראו בעיניהם היות' במרירות לשבור כל הגוף יתמהו ויאמרו על מה אתה נאנח ותשיב להם שהיא על שמועת חרבן ב"ה דתקיפא טובא ומשברת כל הגוף כי ימס כל לב וכו'. ויצא לנו מכל זה כמה מהנזק יגיע לגוף מהצער והדאגה

ואם לחלק השכל כי בלי ספק בהיותו דואג ומיצר מתבטל ממנו השקט רוחו ולא יוכל להתבודד כי תעיק לו המחשבה הטרודה בזכרון מה שמעציבו ותמנע השכלתו. והגדולה שבהשגות השכליות היא הנבואה אשר איננה שורה אלא מתוך שמחה כאמרם ז"ל על קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. ולדעתי כי מה שהוצרך עתה הנביא ע"ה לזה. היה לפי שנתפעל מאד מראות פני יהורם ורשעתו בהיותו שם לפניו גרמה תסתלק ממנו הרוח הנבואי כי לא תחול הקדושה במקום שיש שם טנוף מעשים רעים. והיה זה כעין מה שקרה למרע"ה עם הלוחו' שאז"ל שפרחו אותיותיהן ונשארו כבדות בידיו ולא יכול לסבלן. כי בעודו בהר והלוחות בידו עם היות ששם נאמר לו מעשיית העגל. מ"מ עדיין הלוחות בקדושתם הן עומדות והיו קלים ביד משה. אך כאשר קרב אל ההר וירא את העגל שהיתה שם הטומאה בפני הלוחות הקדושים. לא סבלה הקדושה ההיא להתעכב שם רגע אחד במקום הטומאה שלפניה ונסתלקה מן הלוחות. ומיד הוכרח משה ע"ה להשליך את הלוחות. כי לא יכול לסבלם בידיו. כן כאן בהיות אלישע ע"ה לפני יהורם לא היה מקום לשתחול שם הנבואה וגם הנביא מתפעל ומצטער מראייתו וע"כ הוצרך לבקש תרופה לזה בהמשיך אליו השמחה ולסלק מעליו הדאגה באמצעות המנגן. ואולי על שני הנזיקים האלו הנמשכים מההתפעלות והעצבון אז"ל ביומא פ' יום הכפורים דאגה בלב איש ישחנה ר' אמי ור' אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים. מה שהורגלו לדקדק הדרשנים בכמו אלו המאמרים למה אמר תחלה ר' אמי ור' אסי לא יצדק כאן. כי באמרו חד אמר וחד אמר מורה דלא מסיימה ליה מלתא מי היה בעל כל סברא מהן. אבל מ"מ אפשר שבאמת שניהם הושוו בדעת אחד לומר שהדאגה והעצבון רעה גדולה לאדם. וכל אחד לקח מהסבות שאמרנו. והראשון תפס העיקרית מפגם הידיעה. כי ראוי להתבונן בדבריו כיון שהכתוב אומר דאגה בלב איש. למה שנה מלשון לב ואמר יסיחנה מדעתו יאמר יסיחנה מלבו אבל כונתו לומר שישתדל להסיר ולבטל הדאגה מן הדעת שלו. כי הדאגה היא פועלת ועושה רושם בידיעה שמתמעטת ממנו. ועל כן צריך שירחיקנה מן הדעת ממש. והשני לקח לו הצד האחד מנזקי הגוף. ולכן אמר ישיחנה לאחרים. כדי שיבקשו להקל מעליו דאגתו וימעיטו צרת גופו. הנה כי כן יצא מכאן מקום תלונה מצודקת להרבה מהמחברים ז"ל שקדמוני אשר הרבו לחקות למה נצטוינו מקדמונינו ז"ל בקביעות כ"כ גדול להעלות מידי שנה בשנה זכרון כל צרותינו