בינה לעיתים חלק ב רסו

מבטיחנו להתמדת הברכה כמה פעמים והרי לשתחול צריכה הכנה במקבלים. ומי יודע אם בכל פעם תהיה בנו ההכנה הנאותה לקבלה. לזה אמר ויברך אתכם כאשר דבר לכם. דעו שלעולם חסרון ההכנה לא יעכב מלברך אתכם ברצונו ית' כי הלא תהיה הברכה אשר יברך אתכם. בדמיון ודוגמת מה שדבר לכם במעמד הנבחר במ"ת. כי אז עם בלתי היותכם מוכנים לקבל שפע דבורו כנודע. עכ"ז בא לכם הדבור האלהי וכלכם שמעתם קולו. כן יברך אתכם בכל פעם אף בבלתי היותכם מוכנים. אלהים יחננו ויברכנו בנחמת ציון אכי"ר: דרוש ג לשבת איכה לא אוכל לבדי שאת

איכה רבתי כי ה' הוגה על רוב פשעיה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה

גברה כ"כ החולשה בהרכבת מזגנו הטבעי וקצר מצע שכלנו הקטן. עד גדר שהקלה שבסבות תספיק לעכב את הטבע מלעמוד על קו בריאותו ולמנוע את השכל מהשיג די מושכליות. וזה וזה לא יוכלו לעמוד על משמרת קיומם. אם לא בחסד אל המקיים ושומר כל הדברים. ורוענו הנאמן מרע"ה מאהבתו את עם בני ישראל בהיות כל ישעו וכל חפץ לראות התמדת טובתם ושלמותם ותרב גדולתם בהפלגה נוספת. אמר להם

ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם וגו'. והויכוח שהמציאו ז"ל מתת קצבה לברכה ידוע. ולדעתי כאשר נדייק סדר דבורו נמצאהו מברך אותם לאין תכלית ואין חקר לברכתו כי לא אמר יוסף עליכם אלף פעמים ככם. שאז היה המובן שיתרבו ויהיו אלף פעמים כ"כ כמו שהם עכשו. דהיינו שאם הם ששים רבוא. יהיו ששים אלף רבוא. וזה בלי ספק הוא סך מוגבל וקצוב והיו צודקין בתרעומתן. אבל מכיון שהקדים מלת ככם לאלף פעמים. בזה ברכם יתרבו לסך עצום עד אין מספר. והוא שחלה פניו ית' לעולם יכפול מספרם מהמצב שהם בו שיהיו כפלים. וזה הוא יוסף ה' עליכם ככם שיתן לכם תוספות שישוה כמו שאתם בשעת התוספת. כי בהיותכם ששים רבוא כשיוסיף עליכם במספר הזה תהיו מאה ועשרים רבוא. ותוספת זה על הדרך לא יהיה פעם אחת בלבד אלא אלף פעמים יתמיד להוסיף בכל פעם בכפלים ממה שהיו. כי בפעם השנית שכבר אתם מאה ועשרים רבוא יכפיל מנינכם למאתים וארבעים. ובשלישית לארבע מאות ושמונים ובהתמיד הכפל הזה עד אלף פעמים מי לא ידע שילך הדבר למנין בלתי משוער. לא יוכל השכל לצייר עוצם רבוי המספר ההוא כי חדל לספור. והוזקק הנביא ע"ה לכך לאשר היה בדעתו להוכיחם על עונות ראשונים.. ולהעלות על מזבח זכרונם חטאת נעוריהם מהשנים שעברו. וידע נאמנה כי זכרון זה יגרום להם עצבון ודאגה. ומזה ימשך להם נזק מורגש בשני החלקים שאמרנו. ע"כ הקדים בתפלה לפני אל. אל יעצים צערם ועצבונם מהתמיד בשלותם ושלמותם. ואדרבא יעזרם אלהים לתת להם קיום תוספת ורבוי. כי באמת הדאגה והעצבון היא סבה גדולה למנוע הטוב מהאדם בכל שני חלקיו. אם מהגוף כי יצטער ותגבר עליו השחורה והלוך ילך ומתמעט עד יגיע אל שערי מות. ובפירוש אמר דוד ע"ה כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה וגו'. ובפ"ה דכתובות

אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנא' ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח. ורבי יוחנן אמר כל גופו של אדם שנא' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח על שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים. ור' יוחנן נמי הכתיב בשברון מתנים ההיא דכי מתחלה ממתנים מתחלה. ורב נמי הכתיב ונמס כל לב וגו'. שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא. והקושי מבואר היכי קאמר שאני שמועת ב"ה. דמשמע דקרא דהאנח בשברון מתנים לאו בשמועת ב"ה איירי. הלא קרא דעל שמועה כי באה ונמס כל לב וכו' היא תשובה למאי דקאמר וכי יאמרו אליך על מה אתה נאנח וגו'. ותירצו התוספות דההוא קרא קודם לחרבן כתיב. וכן היה אומר הנביא לישראל שהיה נאנח על שמועת ב"ה שהיה עתיד ליחרב. ואז ונמס כל לב מתוך האנחה שתהיה אחר החרבן על שמועת ב"ה ע"כ. נראה שרוצים לומר דאין הכי נמי דכלהו קראי איירי בשמועת ב"ה אלא דקרא קמא דשברון מתנים שהוא חצי גופו. הוא על שמועת יעוד החרבן קודם היותו נחרב. וע"ז משיב הנביא לישראל כששואלים. על מה אתה נאנח. הוא משיב על שמועה כי באה כלומר בעבור השמועה שהיא משמשת ובאה מהבית שעתיד ליחרב אני נאנח עתה ואין כאן אלא שברון מתנים. אבל עתידה עוד אנחה אחרת לבא שתשבור כל הגוף ונמס כל וגו'. דהיינו אחר החרבן. ואני מוסיף נופך לפי דרכנו ז"ל שהכתוב מסייעתם ומפרש כן במה שסיים וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהייתה וגו'. שהפסוק אומר מעיקרא אל השמועה הבאה שעדין לא יצאה אל המציאות. תהיה אנחה סתמית שוברת חצי הגוף אך תהיה אנסה עצומה שימס כל לב וגו' לשבר כל הגוף. אימתי הנה באה ונהייתה כשאותה השמועה הרעה מהחרבן תבא לידי מעשה. ותהיה לה הויה בפועל. אמנם לע"ד פירושם זה מבואר הדוחק