בינה לעיתים חלק ב רסד

שמים וזה הוא הלא ה' זו חטאנו לו אך שארית ישראל אינם נמלטים מאשמה כאשר אינם עושים המוטל להם שאינם פודים אותו לפי שמבקשים עליו ממון רב. כי הנה נמצאו בו השתי סבות המחייבות לתת יותר על כדי דמי השבוים. הא' שיש כאן סכנת נפשות. ובענין זה ראוי לרחם וללבוש מדת הרחמים לבלתי ראות באבדן נפש א' מישראל. וללכת בזה אחר מדותיו יתברך. מה הוא חנון אף אתה וכו'. וכאן ישראל לא אבו הלוך בדרכיו כי לא נתמלאו עליו רחמים בהיותו בסכנה עצומה. והשנית לסבת התורה כי בהיותו חכם אין לחוש על הדמים. והם לא החשיבו תורתו לכלום. וזה הוא ולא שמעו בתורתו. וכל זה רמז בכונתו בסיום כל הפסוק לחכימא כרבי יהושע. והבליע בנעימת הודעתו שהוא מן החברים דשרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה וכו', ולא פירש הדבר בבאור מענוה שלא אמר בפרסום על עצמו היותו חכם ומורה הוראות ואת הכל הבין רבי יהושע ע"ה מעניניו מה שלא ידע מקודם. ואמר מובטחני שהוא מורה הוראת בישראל. לא אמר בלשון עתיד שיורה. אלא כונתו אני יודע ובטוח בודאי בלי שום ספק שזה גברא רבא הוא וחכם גדול ומורה הוראות. וזה גרם לו לענותנותו לדבר ברמז ולבלתי פרסם הענין. ועל כן אפדנו בכל ממון שעולם. נמצינו למדים מכל האמור. כמה חוייבנו להרגיש ולהצטער מחמת העונות הגורמים עונש הצרות והיסורין ולבלתי היות דש בעקב חומרת החטאים בבקש להם צד התנצלות וכסות עינים להקל כובד משאם כי הוא עון פלילי נוסף גם הוא על נושא החטא בעצמותו. ועל הכל יהיה עונשו בכפלים. ולהציל את ישראל מעון חמור כזה אמר הנביא ירמיהו ע"ה בקינותיו

ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו נהפך לבי בקרבי כי מרה מריתי מחוץ שכלה חרב בבית כמות. ירצה בשם האומה הקדושה אינני מן הכת המעלימים עיניהם מחטאיהם ואינם מחשיבים אותם לכלום חלילה. כי אדרבא ראה אתה ה' יתברך שמך. כי כאשר צר לי בבא עלי צרה וצוקה מאיזה מין שתהיה. אינו עושה בי רושם עצמי שאתפעל מאד מלב ומנפש. רק מעי חמרמרו לבד. החלק החומרי הוא מרגיש צער הכאב בטבעו מצד הבשר. אבל הלב השכלי אינו מתפעל מזה. אמנם מה שנהפך לבי בקרבי והוא מר וזעף מאד. הוא על כי מרו מריתי כי חטאתי לאלהים. זה הוא מה שיכאיב הלב והנפש. ולא מה שצר לי ביסורין הקשין. ונתן הסבה לזה באמרו מחוץ שכלה חרב וגו' יאמר מה שאיני מחשיב לכלום היסורין אל הגוף ואני מצטער כל כך על המרי והעון. הוא לפי שהיותר קשה שביסורין ואפילו יהיה מכת חרב והרג. הנה אינה ביכולת לתת העדר רק מצד חוץ בחלק החיצוני שבאדם. כי לכל המרבה עד צואר הגיעה. ואינה נכנסת כלל אל התוך והפנימי היא עצמית הנפש. ולפיכך לא תחשב. כנוגעת אל עצמו אלא כמשכלת האדם בכלוי בנים. כי עם היות צער האדם גדול מאד מ"מ סוף סוף אינם נוגעים אל עצמו. כאשר ראינו באיוב שאחר כל צרותיו ומיתת בניו ובנותיו אמר השטן עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגי'. וכאן הפריז עוד לומר כי אפילו כשצר לו בעצמו ובשרו אין זה אצלו אלא נוגע בדבר חוץ ממנו. וכאלו תשכל החרב את הבנים והוא עדיין נשאר כיון שאינו נפגם בפנימיותו האמתי שהיא הנפש. אבל מה שהוא בבית אל הדבר הפנימי העצמי היא הנפש בהיותה נכתמת ע"י המרי והעון. זה ודאי הוא מר וקשה כמות. ועל זה דוה לבי בקרבי. וזו היא אחת מהכונות הנכונות הראויות להיות לנו בעשותנו מדי שנה בשנה יום זכרון בראותנו הקדמוניות להעלות על לבנו. כי עם שעכשו אין אנו מתייסרין באותן היסורין עצמן. מ"מ דוה לבנו בחטאינו וגדל צערנו על רוב עונותינו אשר הביאונו לידי כך. ואנחנו מתודים בפינו כי אנחנו גרמנו לעצמנו כל רעותינו ומפלתנו על העצומה שבעבירות היא מאיסת התורה ובזיונה. וזה באמרנו פתח שער הקינות הפסוק הראשון איכה ישבה בדד וגו'. עד היתה למס. ותובן הכונה בדבריהם ז"ל בפתיחתא שניה באיכה יעיב. א"ר יודן כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה. וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ התחיל ירמיהו מקונן עליהם איכה. ויש לדייק היא רמיזה בקרא תורה שבע"פ כי עם שיש בו כפל צריך איזה משמעות. ולמה שנה ואמר וכיון שהשליכו ד"ת וכו'. יסיים כאשר התחיל וכיון ששנאו או נאצו. ומה טעם זו ההתחלה שאמר התחיל מקונן עליהם איכה ומנ"ל לפרש איכה קינה על השלכת התורה. ונראה כי רבי יודן ז"ל הרגיש בכתוב מלבד כפל החלוקות. כי אך אם רצה להזכיר שתי חלוקות. למה הוצרך להזכיר פעם אחרת קדוש ישראל. כיון שכבר הזכיר ה' באמרו תורת ה'. יספיק לומר בכנוי ואת אמרתו נאצו. לכן רצה לפרש דהאי קדוש ישראל לאו בהקב"ה משתעי קרא אלא באנשים קדושים וצדיקים שבישראל והכונה על תורה שבע"פ כי מסרה ה' לקדושים אשר בארץ המה באמירה ע"פ ונמסרה דור אל דור ליותר ראויים וחשובים שבדור