בינה לעיתים חלק ב רסג

געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא ולעת מרפא והנה בעתה ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך. והבנת הפסוקים קשה. ונוכל לומר כי היו אומרים ישראל מתחלה אנו גוזרים בלי ספק שנראה היותך מואס וגועל לחלוטין. והוא דבר תימא איך אפשר המאוס מאסת וגו'. והטעם לזה כי אנו רואים שבין בשעת היותנו חוטאים ובלתי שבים אליך. ובין בעת עשותנו תשובה לעולם רצועת הדין מתוחה עלינו. ולמה היה זה כן מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא. כי כשאין לנו מרפא מצדנו. שאין אנו מרפאים חולאי העונות בתשובה כאמרו ושב ורפא לו. אתה מכה אותנו. וגם לעת מרפא והנה בעתה. אפילו כשאנו שבים אליך ואנו מרפאים העונות הנה בעתה. ואיך יהיו שוים ההעדר והמציאות. משיבים הם עצמם ואומרים ידענו ה' רשענו. כבר ירדנו לסוף הדבר והכרנו האמת. אנו יודעים נאמנה עוצם רשענו ורוע לבנו. כי אשמים אנחנו אפילו בעת המרפא והתשובה. לפי שעון אבותינו כי חטאנו לך. אנו מייחסים מה שחטאנו לך היותו עון אבותינו העון שלהם הוא וקולר תלוי בצואריהם והם גרמו זה כאמור. וכשיש לנו זאת הסברא. שאין אנו מחשיבים עונותינו לעצמיים לנו האיך תקובל תשובתנו. וזה הוא עצמו מה שהקדים יתברך להודיע באמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי. הגיד מראשית אחרית כי הבנים כשיבאו לשוב יחזרו אחר התנצלות. במה שבודויים לא יעמיסו כל משא המעל שלהם על עצמם בלבד. אלא ישתפו עמהם את אבותם ויתודו ויאמרו שנשתתפו יחד עונם ועון אבותם בענין מעלם אשר הם מעלו בי והלכו עמי בקרי כי הם באמת החוטאים ותולים הדבר על אבותם שהם היו גרמא. ע"כ להוציא זה מלבם אף אני אלך עמם בקרי. ואז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם. כי יכירו וידעו שהעון הוא שלהם בהחלט. ולא יוסיפו לחבר גם עון אבותם. ואז אני אזכור את בריתי וגומר. ולמדנו מזה כמה צריך האדם להיות מכיר עוצם חטאיו ולהכבידם על עצמו מבלי בקש להם שום התנצלות. הלא ראינו נשתלם בזה מאד רבי ישמעאל בן אלישע ע"ה אפילו בזמן נערותו במאמר בא בפ' הנזקין

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורין אמר מן נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תנוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע. והקושי מבואר איזו חכמה יתרה נמצאת בתנוק הזה בתשובתו זאת עד שעליה דן רבי יהושע וגזר מובטחני בו וכו'. והלא לא אמר אלא לשון הכתוב ולא חדש בו כלום. ונראה כי רבי יהושע ע"ה בלי ספק לא נעלם ממנו כל הפסיק כי ודאי גלוי היה לפניו ופשיטא כי שכשאמר תחלתו מי נתן למשיס' כונתו על הכל ולא חש להאריך. והוא כמתלונן ודואג על עונות הדור שגורמים להיות לבזה ולשביה וצר לו מאד על כך. אמנם כשראה שהתנוק סיים הפסוק ואמרו כלו עד סופו. שלא הספיק לו לומר הלא ה' חטאנו לו כמו שעשה ר' יהושע שלא אמר אלא תחלת הדברים. אבל רצה לסיימו כולו. שם על לב וכי אפשר שתנוק זה חושד אותי שאיני יודע סוף הפסוק שהוצרך להזכירו. ולכל המרבה יאמר שפיל לסיפיה דקרא וכיוצא. או יאמר קצתו ולא כלו מלה במלה. אלא ודאי נתכוון להעירני על איזה ענין בכתוב מתייחס אל הנושא שלו. ולכן דקדק לומר כל המלות. אלא שמדרך המוסר לא באר הדבר בפירוש ועלי דידי קא סמיך דבהערה פורתא סגי. ואז דקדק ר' יהושע שהכונה כן היתה על ענין מתייחס לנדון שלו. כי הפסוק אומר זו חטאנו לו מדברים בעדם. ואח"כ ולא אבו בדרכיו הלוך בלשון נסתר היל"ל ולא אבינו בדרכיו הלוך ולא שמענו בתורתי אמנם בהתעוררות התנוק הבין כוונתו. למה שאמרו התוספת וז"ל כל ממון שפוסקין עליו כי איכא סכנת נפשות פודים שבוים טפי על דמיהם כדאיתא בהשולח כ"ש הכא דאיכא קטלא א"נ מופלג בחכמה היה ע"כ. וקשה לי דמדקאמר ר' יהושע מובטחני בזה וכו' ואח"כ אמר העבודה איני זז מכאן וכו' משמע דמעיקרא לא הוה סבר לפדותו בכל ממון אלא בתר דחזא דמורה הוראות הוא, ואין להעלות על לב דלא ידע ר' יהושע הני חלוקי דסכנה ודמופלג בחכמה. והשתא בשלמא לטעמא דמופלג בחכמה ניחא דרבי יהושע מעיקרא לא ידע דהאי תנוק מופלג בחכמה הוא ולפיכך לא עלה בדעתו לפדותו בממון רב. אבל לטעמא דסכנה ממה נפשך ידע רבי יהושע מעיקרא שהיתה שם סכנה או לא. אי ידע האיך לא השתדל מיד לפדותו עד לבסוף ואי לא ידע על מה סמך לבסוף לומר שיפדהו בממון רב והלא לא נתחדש לו עתה שום ידיעה מהסכנה יותר מבתחלה כי מי הגיד לו עכשיו שהוא מסוכן. אך במה שאמרנו יבא על נכון. כי מדקדוק חלוף לשון הפסוק שהתנוק אמרו כלו הבין דכונתו לומר כי באמת הוא מודה בעצמו ואומר שעונותיו גרמו היותו למשיסה וביזה ומקבל עליו דין