בינה לעיתים חלק ב רסב

והכבוש. לכן אמר כי האנשים אצל עבודת ה' שלשה מינים. האחד מי שיעשה המצוה כתקנה בכל תנאיה לשם שמים מבלי שום פניה גופנית. כי זה בלי ספק יקרא עושה המצוה כלה שלמה. דהיינו הפועל החיצוני עם טוב הכונה שהוא לעבוד את ה' באופן שלא יחסר חלק ממנה. אבל העושה אותה לתכלית כונתו איזו שתהי' חוץ מהעבודה עצמה. אז הוא עושה המצוה חסרה ואין בה אלא קצתה שהוא הפועל החיצוני. ויחסר בה העיקר שהוא הרצון הפנימי. ועל זה אמר העושה מצוה אחת. דהיינו שהיא אחת גמורה עם כל הצריך ולא מקצתית וחלקית. אז אינו קונה בלבד מי שיהיה לו מגין ומציל. אלא יוסיף לקנות פרקליט. שהוא מי שמשתדל דורש ומבקש וחוזר אחר טובתו שזו מלה בלתי נמצאת בלשוננו הקדושה ולא בתרגום. אבל היא מהלאטי"ן שנקרא פראקוראטור המשתדל ומבקש טובה. כן זה השלם והעושה המצוה גמורה ואחת בשלמות יגדל כחו לכל אשר יחפוץ כי ישלוט בכל הטבע ואותו ישתעבד להטותו כרצונו. והב' הוא בהפך זה מי שיעשה עבירה אחת גמורה. כי נטה אחרי התאוות הנפסדות ולא פנה אל שלמותו. זה קונה קטיגור שלא בלבד לא יספיק להביא עליו טובה וגם לא להגן עליו ולהצילו מרעתו. אלא יוסיף כח במקטריגים לשלוט בו ולהזיקו. והג' הוא מי שעושה התשובה והמעשים לא לשמן ולתכלית המעלה עצמה. אלא לפי שרואה יסורין באים עליו. הוא ירא מן העונש ומן הפורעניות. וכשרואה אותן לפניו ממשמש ובא. אז מתעורר לשוב ועושה מע"ט כדי להנצל. הנה זה הוא מי שנאמר עליו זדונות נעשו לו כשגגות שלא יבא עליו העונש. וזה הוא תשובה ומעשים טובים כתריס. ירצה יהיה לתשובה הכח והיכולת של התריס והמגן. שאין התריס מספיק אלא להגנה. ולא לנצח ולכבוש האויב. כן התשובה והמ"ט. יגינו על האדם ויצילוהו מהיסורים. כשהתשובה ומ"ט היו מפני הפורענות. שמחמת הפורענות שרואה היותו בא עליו עושה כל אלה. אבל מ"מ הא מיהא תועיל תשובה זו עם היותה מיראה לשיחשבו כשוגג ושיבטל העונש. ומגדולי עניני התשובה הוא הודאת והודעת העון אשר בלי ספק יועיל אל הכפרה. ואפי' תהיה מיראה. לכל הפחות תעשה הזדונות כשגגות. וכך היא הכונה אצלי באמרו כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. ירצה כשאני מגיד לפני קוני ומתודה ומודיע עוני. לא בעבור זה אני משיב כפרה גמורה לחלוטין. כי עדין אני דואג ומיצר מהחטאת שע"י הודוי נסתלק העון של מזיד ונשאר חטא של שוגג. ועל כן אדאג על בלתי היות התשובה מאהבה לכלא הפשע וגם להתם חטאת. וא"כ כיון שאמר הכתוב שישראל יתודו עונם ועון אבותם. שזה סימן גדול בתשובה. ואפי' יהיה זה מחמת כובד היסורין. לא יגרע כחו מלהועיל ולהצילם מרעתם. ובמקום זה אמר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם וגו'. זו תורה וזו שכרה. וכבר חשבו לומר שהיתה תשובתן כטובל ושרץ בידו. כי לא עזבו חטאיהם. וזה הוא במעלם אשר מעלו בי. רוצה לומר בהיות עדין המעל בידם ולי אפשר כי עיקר התשובה הוא היות האדם מצייר בדעתו שהוא חטא בהחלט. ולא יבקש על עצמו שום מין התנצלות לתלות עליו החטא. כי יהיה סבה שיקל בעיניו עונו. ולא יעשה התשובה בשלמות. וכבר נודע כי זה היה ההפרש שבין תשובת שאול ע"ה לתשובת דוד ע"ה. כי שאול כשאמר חטאתי כי עברתי וגו'. לא החליט על עצמו שהוא חטא גמור אבל התנצל עליו באמרו כי יראתי את העם וגו'. ועל כן לא נתקבלה תשובתו. אבל דוד ע"ה לא אמר אלא מלת חטאתי בלבד. להורות על הכרת החטא בהחלט ולפיכך מיד נתקבל ברצון ואמר לו נתן ע"ה גם ה' העביר חטאתך לא תמות. והנה השרשנו כי יכביד מאד באדם ויגדיל החטא כאשר יראה בקודמים לו הורגלו באותו החטא ולא לקחו מוסר. רק הוסיפו על חטאתם פשע. וכאמרם על פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וכו'. ואולי לזה נתכוון המשורר ע"ה באמרו

חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. ירצה כשאנו חוטאים יחד עם אבותינו שאנו אוחזים במה שהם חטאו. זה הוא ממה שיכפיל עלינו האשם ויגדיל הפשע. העוינו והרשענו ועתה ראה דבריו יתברך כמה יצדק בדינו לבלתי עשות רושם תשובתם של ישראל. להיותה חסרה וגרועה מאד. כי הנה הדבר עצמו אשר הוא מגדיל חטאם ומוסיף אשמם. הם לוקחים אותו להתנצלות להקל מעליהם כובד העון. וזה כי באמת הנשארים בכם ימקו בעונם ואף בעונות אבותם אתם ימקו. יהיו אצלם ב' מיני עונות שעליהם יתחייבו. האחד בעונם של עצמם. העונות המיוחדים להם בבחינת עצמם. ועוד העונות אבותם אתם. בעבור העונות אשר היו עונות אבותם. ואח"כ נשארו אתם. שלא סרו מהם הבנים ואחזו מעשי אבותיהם. גם בבחינה זו ימקו זולת עצם העון. ובמקום שהיה ראוי להיות זה סבה להם ברצותם לשוב שיתעצבו מאד וידאגו ביותר על הכפל אשמם אדרבה הם רוצים בזה להתנצל ולהעמיס משא העון על אבותיהם. לומר שהם היו סבה וגרמא שבניהם יחטאו כי מהם ראו וכן עשו. או מפאת הטבע שהאבות משפיעים בבנים תכונתם בהולידם אותם שמזג האב ימשך אל הבן. באופן שמסירים גודל העון מעצמם ומייחסים הסבה אל האבות. וירמיהו אמר המאוס מאסת את יהודה אם בציון