בינה לעיתים חלק ב רסא

קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה. ושהאיש הזה המדוכא ביסורין הוא נספה בלא משפט. ונמצא פוגם בכבוד דיניו ית'. ועל זאת הכונה נראה שאמר הנביא ירמיהו ע"ה בשמו

הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי כי הוא מבואר היות מלת נשפט בלתי צודקת כיון שהוא מהנפעל. והיה ראוי לומר שופט כאשר דקדקו ז"ל על כי באש ה' נשפט. אבל ירצה כי באמרך שלא חטאתי כבר ימשך מזה בהכרח שאינך ראוי ליסורין שבאו עליך ובהיות שהשם יתב' הביאם עליך הנה בזה כב"י הוא יתברך נכנס להשפט עמך. שישאו ויתנו בו הרואים. האם צדק בהענישו אותך או לא. כיון שלפי דבריך אין בך שום עון. ואין לך נוגע בכבודו גדול מזה שאלו היית מודה פשעיך וחטאתיך. היו הכל מצדיקי' דינו ית' ויאמרו אמת. וכבר רמזו כל זה החכמים לרב הונא ע"ה בפ"ק דברכות דאמרינן התם

רב הונא הוו לי' ת' דני דחמרא אתקיף על לגבי' רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן אמרו לי' ליעיין מר במילי' אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו לי' ומי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא דשמע עלי מלתא לימא א"ל הכי שמיע לן דלא יהיב מר שיבשא לאריסי' אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב לי' כולי'. א"ל היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא להו. א"ד הדר חלא והוה חמרא וא"ד אייקר חלא ואזדבן בדמי חמרא. ולכאורה הדבר מתמיה איך היה רב הונא ע"ה מחזיק עצמו לנקי מכל חטא עד שתמה עליהם מי חשידנא וכו' וכי לאו מקרא מלא הוא כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. וידויק לשון דעביד דינא בלא דינא. וכונת מחלוקת אי הדר חלא והוה חמרא. או אייקר חלא דמאי איכפת לן בהא. ויראה כי כבר למדנו רב הונא גופיה ע"ה אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו'. ופירש"י ז"ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא. נמצא שהפשפוש הוא לבקש בין המון עונותיו איזו עבירה שיהיו אותן היסורין ראוים ומכוונין לה מדה כנגד מדה ולפי' כשבאו לרב הונא יסורין אלו מהפסד היין. הזכירו לו תלמידיו שישים על לבו איזה חטא פרטי היה לו בענין הנוגע ליין או הקרוב אליו. שעליו נתייסר בזה מדה כנגד מדה

ועתה צדק מאד במאמרו מי חשידנא בעינייכו. כיון שאתם מזכירים לי זה הפשפוש. הרי אתם חושדים אותי שעבר זה מדעתי או נתרשלתי ואיני זריז מעצמי לפשפש על כך. ואיך יתכן זו אחרי היותי מארי דשמעתתא ובלי ספק כבר לעת כזאת פשפשתי בכל מעשי וחשבתי דרכי. ולא מצאתי עון אשר חטא שיהיה שייך להפסד היין ממש. עם שאחשיב את עצמי לבלתי נקי לגמרי מחטאים אחרים. ואז השיבו לו לפי שהיו יודעים האמת כדברי התוס'. כי סוף סוף אין לחשוב שהוא יתב' יעשה שום דין ומשפט שלא יהיה מצודק ממש כפי הדין השייך והמתייחס לו דהיינו מדכ"מ. וא"כ בהכרח יש כאן איזה דבר פרטי שייך ליין ואין נעלם ממך. דפשיטא שלא יעלה על הדעת לתלות בראש חכמי ישראל כמוך טעם בטול תורה עד שמגודל מעלתו הודה הנחתם ובקש זאת מידם להודיעו במה היתה החטאת המתייחסת לזה. כי הבין וירד לסוף דעתם שזאת היתה כונתם. ואז הודיעוהו כי אם אינו ביין ממש. הוא במינו מחמת הזמורות שלא היה נותן לאריסים. והיה נעלם ממנו בחשבו שהיה עושה כן בהיתר והיתה כשגגה שיצאה וכו' וכשחזר בתשובה וקבל עליו שלא לעשות עוד כן יצא הפסדו בשכרו כי קבלו ית' ומלא חסרונו אך נפל המחלוקת בענין גדר התשובה עד היכן כחה מגעת אם להעלות השב במדרגת צדיק גמור. וכאלו לא חטא כלל וזו היא סברת האומר דהדר חלא והוה חמרא כי חזר להוייתו הראשונה ולא נשאר שום כתם. או אם הוא כבגד מגוהץ. דסוף סוף יקרא בעל תשובה ששב מחטאו. ומעלתו היא שאין חטאיו פועלים ועושים בו שום רושם ומקבל שכר תשובתו. וזה היא סברת האומר דאייקר חלא וכו'. קרוב למחלוקת כל הנביאים לא נתנבאו אלא לב"ת אבל צדיקים גמורים וכו' ופליגא דר' אבהו וכו', ויצא לנו מכאן כמה חוייבנו להכיר סבת היסורין ולהרגיש העון אשר הוא גרמא בנזיקין. ולא להמעיטו או לבקש עליו איזה התנצלות לבלתי יחשב כ"כ חמור וכבד. ובזה יצא לנו ישוב למה שנתחבטו גדולי המפרשים ע"ה. במה שבא בשלהי פרשת הקללות שבתורת כהנים כי אחרי אמרו והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'. הוסיף לומר אף אני אלך עמהם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם וגו' שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה ומסגולתה שאפי' תהיה מיראה לכל הפחות תועיל לשזדונות נעשו לו כשגגות. ובלי ספק מגינה ומצלת מן העונשים ומן היסורין שלא יבואו עליו. וכמאמר התנא ע"ה

העושה מצוה אחת קונה לו וכו' תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות אשר ראוי לדייק מלת אחת שהיא מיותרת. והכונה לדעתי כי מדרך הלוחמים זה עם זה להיות להם שני מיני כלי זיין. אחד להזיק לשכנגדם בחרבות וברמחים שבהם נוצחים ומכניעים את האחרים לשעבדם תחתם. והב' להשמר מבעלי הריב שכנגדם. יחזיקו מגן וצנה. אשר אין כח בהם כי אם להיות להם למחסה ולמסתור. שלא תגיע לגופו חרב האויב. אבל לא יספיקו לעשות בהם הנצוח