בינה לעיתים חלק ב רנט

תרב גדולתכם בתוספת זכות ושכר. נמצא שהר ה' זה הוא הר סיני היתה בו קדושה עצומה מספקת אל השלמות אף בלא נתינת התורה. הוא מה שאמר הנביא ע"ה שיאמר על המקום המקודש בית קדשנו ותפארתנו היותו ממש הר האלהים הר חורב בקדושתו. וזה הוא לכו ונעלה אל הר האלהים ממש המקודש מצד עצמו בהיותנו עולים אל בית אלהי יעקב כי הוא עצמו יורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו אפילו יצוייר תצא התורה מציון חוצה וכן דבר ה' אשר דבר עם ישראל יצא מירושלים ולא תהיה שם תורה ודבר ה'. לא יעשה זה שום חסרון והעדר השלמות כי קדושת המקום מספקת ודיה להשגת שלמותנו. וכיון שגרמו העונות לראות חרבן ושממון קדושה עצומה כזאת שהיא התקיפה שבצרות הגדיל התמיהה בדמעות שליש המקונן ע"ה באמרו איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו'

שנית הגדיל התמיהה מצד הנותן והפועל אשר הוא יתברך אבינו מלכנו אוהבנו נצח מידו היתה זאת לנו. ואמר על זה איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו. יכוין לפי שעורי למה שהפליג הוא יתב' ויתעלה להראות עוצם אהבתו לעם סגולתו. ואיך נהפך כרגע והיה לאויב להם. והוא במה שלמדונו ז"ל בבריאת האדם מה שהיה מחלוף הכתות חסד ואמת צדק ושלום. ואמרו שם מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ. ואז אמרו מלאכי השרת מה אתה מבזה תכסיס שלך וכו'. אשר הפירוש המוסכם בו הוא שהשליך הקב"ה את התורה שהיא עצם האמת כאן לארץ שהסכים ליתנה לישראל. וע"י זה נגמרה בריאת האדם. עם היות היתה אז התורה והאמת בעליונים בגדר הרוחניות כנודע. ואעפ"כ רצה להשליכה מן השמים אל הארץ להגדיל מעלת ישראל. נמצא מקום לבריאת המין האנושי בשבילה. וע"ז הוא מתפלא איך אפשר שה' יתב' הוא בעצמו יעיב באפו את בת ציון. ויחשיך כעב אורן וגדולתן של ישראל. אחרי ראינו כמה היה להפך. כי הלא באהבתו ובחמלתו השליך מן השמים אל הארץ מתחת מה שהוא תפארת ישראל היא התורה הקדושה לפארם ולרוממם אל המלאכים. ועתה ביום אפו שכח כל האהבה העזה ההיא ולא זכר הדום רגליו וגו'. ולפי שמטבע הלשון יראה שהיל"ל השליך משמים לארץ או ארצה תפארת ישראל. לכן אני משער עוד בפירוש במה שנודע היות ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה רוחניית. ולפי' יאות לזו שבכאן שם בת בערך אותה של מעלה כי היא אמה וממנה נמשכה התחתונה. ויחפלא המקונן איך אפשר שהוא ית' החשיך והקדיר את ירושלים אשר בארץ מתחת בהיותה בתה של ציון המרוממת הארץ העליונה (בינה לעתים) (ח"ב) אשר בשמים ממעל. כי בעבור רוחניות הארץ הקדושה ההיא אשר לפניו היה ראוי שתנצל זו שבארץ מתחת הנמשכת ממנה. והשיב כי ברצונו יתברך להחריב את זו שלמטה מבלי תגין עליה אותה שלמעלה. מה עשה השליך תחלה מן השמים אותה הארץ שהיא התפארת וההוד של ישראל היא הארץ העליונה הקבועה בשמים השליכה מעל פניו. וממילא היה לו מקום לבלתי זכור הדום רגליו זו שלמטה הבנויה בארץ שהיא הדום רגליו

ושלישת הוסיף להפלא הפלא ופלא. מצד גדר המקבל היא כנסת ישראל הרכה והענוגה אשר כפי איכותה היו אצלה הצרות כפולות ומכופלות. ועל זה קונן בשם האומה אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. אותי נהג ויולך וגו' ירצה הביטה וראה למי עוללת כה לגבר כמוני אשר מטבעי שלט בי כל כך מורך לבב לרוב היותי מפונק ומעונג ורך. כי לא בלבד בבא עלי היסורין ממש אני מרגיש אותם ומתפעל מהם מאד. אלא אפי' בהראות לי השבט והמטה של העברה הייתי רואה בזה עינוי גדול שנענתי עד מאד ונצטער לבי בקרבי מפני הפחד והדאגה. על הדרך שאמרו חז"ל נכונו ללצים שפטים. משל למטרונא שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מגלבין תליין דחלת וכו'. ואם בראיית הרצועה והשבט כן מה יהיה ביסורין עצמן. ועם כל זה אותי בהיותי בגדר הזה נהג ויולך חשך ולא אור וגו'. ולא עוד אלא בלה בשרי ועורי שבר עצמותי. בנה עלי ויקף ראש ותלאה. לא אמר כסדר ההויה עור ובשר ועצמות או להפך עצמות בשר ועור. אולי יכוין לההיא דבהמה המקשה דכשנשבר העצם אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור ומסקי דבעינן רוב עביו ורוב הקפו ובלאו הכי הויא טרפה ואפליגו לישני אם עור הוא כבשר. ורובא דרבוותא ז"ל פסקו דאם נטל הבשר מתחת העור והעור חופה רוב עביו ורוב הקפו אינו כשר. ע"כ אמר המקונן כי הוא יתב' רצה לשבור העצמות באופן שיהיה בטרפות ולא יתוקן בחפוי לכ"ע. ולפיכך תחלה קודם כל דבר בלה בשרי יחד עם עורי שהשחית הבשר וגם אפילו העור עד שלא יוכל לחוף ולהגין אפי' למאן דאמר עור ובשר ואח"כ שבר העצמות. אשר בזה נשאר הטרפות שאינו יכול לחיות. ואם כן במקום שבשאר שבירת עצם יש לפעמים בשר מקיף או לפחות עור. הנה כאן מה שבנה עלי ועשה שיהיה מקיף סביב העצמות הוא רחש ותלאה מרה כלענה באופן שאין להם שום תקנה. ודאי כל אלו הם דברים מתמיהים לרכה ולענוגה. ואחרי אשר הרבה לתמוה על כל אחד משלשת הדברים האלה בפני עצמם חבר עוד קינה אחרת להפליג התמיהה על שלשתם בהצמדם יחד. והוא אמרו איכה יועם זהב ישנא