בינה לעיתים חלק ב רנח

בפסוק הקודם כבר הוזכרה באמרו זכרה ירושלים וגו'. וא"כ היה מספיק לומר בלבד חטא חטאה ע"כ לנדה היתה ובודאי היה חוזר אל ירושלים הנזכרת. ומחמת אלו ההרגשות היה מקום לכאורה לומר כי כונת הפסוק הוא לשלול מציאות החטא בעכו"ם ולומר אם יש מציאות חטא בעולם הוא דוקא מה שחטאה ירושלים. אבל שאר העכו"ם אין להם חטא כי אינם חוטאים. ולדחות הבנה זאת אמר. וכי אומות העכו"ם אינם חוטאים. לשנאמר שלשלול זה נתכון הכתוב באלו הב' יתורים, אלא אין זאת כונת הכתוב. ומת ששולל ביתורים הוא ענין אחר. כי אומות עכו"ם אעפ"י שחוטאים אינם כלום. ירצה כשהם חוטאים מה שנחשב להם הוא בעצמות העון אם רב ואם מעט. כפי מה שהוא. חבל אינו נערך כפי הערך שלהם כי הם חינם כלום וכלא חשובין. והיותם הם החוטאים לא יוסיף ולא יגרע על גוף העון. באופן שאינם לוקים מצד עצמם אל מצד העון בלבד. אבל ישראל חוטאים ולוקים כלומר הם מצד היות ישראל החוטאים. כי נוסף על העון עצמו יש להם עוד מלקות להיותו מאתם כי הם מצד עצמם לא היה להם לחטוא, להיותם בגדר מה שהם אנל הקב"ה וזה הוא חטא חטאה ירושלים. יאמר זולת מציאות החטא עצמו ואיכותו. יש חטא נחשב פרטי בפני עצמו היות ירושלים היא החוטאת. כי יוסיף על חטאתה פשע בבחינתה, וזה יאמר הנביא ישעיהו ע"ה בהכביד עון ישראל. מצד כל הג' בחינות שאמרנו

הוי גוי חוטא עם כבד עון. ירצה הוי גוי שאפי' יעשה חטא בלבד שיהיה קל. עם כל זה מכביד עליו העון יותר ממה שהוא במהותו. והוא להיותם זרע מרעים בנים משחיתים. כי מצד היותם בניו ית' מוסיף עון על עונם. וא"כ מצד החוטא הוא גדול עד מאד. ואם מצד מי שאליו חטא. הלא עזבו את ה' נאצו קדוש ישראל הגבוה ומרומם על כל ברכה ותהלה ישתבח שמו, לעד. ואולם העונות עצמם היו בתכלית הכבדות והקושי. אם בדעות וחם במעשים. בדעות. כי הפסידו מחשבתם ושכלם בדעות כוזבות ואמונות נפסדות. וזה הוא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וגומר. ירצה מה תועלת יש ביסורין כיון שודאי תוסיפו לחטוא ונמרוד לפי שהעיקר חסר. והמקור משחת. היא האמונה מרוע מושכלי הראש והלבב שלכם. וגם בפעולת ובמעשים השחיתו את דרכם בכל כלי המעשה אשר בנופותם כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו'. אם העונות עצמו ראשיהם מאד מצד שלשת הבחינות האלו. גם ענשם ומלקותם גדל למעלה והיה בתכלית הקושי מהג' פנים האלו עצמם ועל כל אחד ואחד היה הנביא ירמיה ע"ה כמתפלא ומתמיה בהגזים הענין מאד בחבור מגלה אחת בפני עצמה. וראשונה הרבה לתמוה על הצרות רעות מצד עצמן כפי מה שהן. באמרו איכה ישבה בדד וגו' כי מהגדולות והעצומות שבצרות ההן היתה אבדת הארץ הקדושה. ובפרט העיר המהוללה מכלל יופי. אשר גדר קדושתה בלבד מצד עצמה היה מספיק לתת שלמות ואושר לעם עליה. אם בהיות אוירה מחכים. ואם כי העם היושב בה נשוא עון. וסוף דבר קדושת המקום היתה גדולה כפי איכותו. אפילו בלי שום דבר אחר. ומה גם בהיות שם בית מקדש מלך ית' שמו. ואל זה רמז הנביא ע"ה באמרו והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. לא אמר ואל בית אלהי יעקב בוא"ו העטוף כמו במיכה ע"ה. כי אולי רמז לדברי משה רע"ה. במ"ש בנושא שלנו רב לכם שבת בהר הזה. כי אמר הכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו'. ירצה כי כאן במשנה תורה מלבד הדברי' המחודשים על מה שכבר נאמרו. יש עוד דברים נאמרו בשכבר ואין בהם שום תוספות וחדוש אלא לומר הדברים יותר מבוארים להגדיל תורה לישראל ולזכותם. אבל לא שעל כל פנים היו צריכים לכך. ועל זה אמר כי מה שעתה בארץ מואב הואיל משה מרצונו וטוב חפצו לבאר את התורה הזאת. מה שכבר אמר קודם לכן ולא היה בזה החלק אלא כעין באור. עם שהוא מצד עצמו בלתי מוכרח. היה זה כן לאמר. באמרו כי הוא ע"ה למד זה ממנו ית'. אבל ה' אלהינו דבר אלינו בחרב וגו'. והוא אמרם ז"ל בסדר ההגדה של פסח אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. ולא אכנס עתה בהבנת תוכיות הדברים. ויספיק לנו פשוטן. כי כיון שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. כי ההר הקדוש והנורא ההוא מצד עצמות קדושתו. היה בו די וספוק להשלים את ישראל אפי' לא היה הוא יתברך ויתעלה דובר ואומר להם דברי התורה הקדושה שתתעלה. ועם כל זה רצה בטובו הגדול לדבר להם דברי תורה להרבות ולהוסיף להם זכות על זכותם. וזה הוא ה' אלהינו דבר אלינו דברי תורתו. באמרו לנו שלא היה זה מהצורך. כי רב לכם שבת בהר הזה כי מה שקרבנו לפני הר סיני דיינו. והיה די לכם ומספיק היותכם יושבים בלבד בהר הזה הוא חורב הוא הר סיני. מבלי דבר לכם את התורה אלא שבטוב דבר גם כן את דבריו להנאתכם ולטובתכם אף אני אעשה זאת לכם להגדיל כאן הבאור לתורה הזאת במה שכבר נאמרה עם שאינו צריך כי בזה