בינה לעיתים חלק ב רנז

מידו יתברך הוא אלהינו מרחם אשר מצדו לא היינו מקוים אלא שפע שבע רצון. ובא לנו מידו ההפך. זה נחשב לנו לכפלים ממה שהוא הדבר בעצמו ובא זה לה כן בעבור כל חטאתיה. כי חומרת ורבוי כל חטאתיה חייבו יבוא לה העונש מידו יתברך עצמו לשתרגישהו בכפלים

הג' מצד המקבל עצמו אם כפי חשיבותו או היותו מפונק וכיוצא. הצער הקטן יהיה אצלו גדול. וכההוא מעשה דמרים בת בייתוס שקדשה יהושע בן גמלא וכו'. ואחשוב כי לכוין לשלשתם אמרו בילקוט בתחלת פרשתנו

וחצרות אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים. אם למרים הצדקת לא נשאתי לה פנים בדין ק"ו לשאר בני אדם. ד"א ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה כן נענשה. המדבר במי שגדול ממנו עאכ"ז. ד"א ומה מרים שכשדברה לא שמעתה כל בריה אלא המקום בלבד כענין שנאמר וישמע ה' כן נענשה. המדבר בגנות חבירו ברבים עאכ"ו ויראה שהמכוון מבואר למה שאנו בו. כי יגדל העלבון מאחת מג' בחינות האלו. אם מצד העושה ואם מצד המקבל ואם מצד העלבון עצמו. ואמר כי שלשתן היו שוים לטובה להקל העלבון שעשתה מרים למשה ע"ה ועכ"ז נענשה. כ"ש בהמצאם יחד להפך. אם מצדה היא היתה צדקת. כ"ש לשאר בני אדם שאינם צדיקים וטובים כמוה. ואם מצד המקבל כי היה לאחיה הקטן ממנה כ"ש העושה לגדול ממנו. ואם מצד המעשה בעצמו. לא היה בו כ"כ מהקושי כי לא היה ברבים אלא לפניו יתברך ולא שמע הבזיון שום בריה. כ"ש בהיות העלבון בפרהסיא שהוא עצום מאד. ודאי ראוי הוא לעונש יותר גדול. והנה הוא דבר פשוט ומבואר מאד כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמותנו גדלה עד לשמים מצד מעמד כל שלשה הבחינות האלו. אם מצד מי שאליו חטאנו הוא אלהנינו ישתבח שמו לעד גבוה מעל גבוה אדון כל הנבראים. אשר במאמרו המציא הנמצאים ותמיד עשה ועושה עמנו גדולות ונפלאות. ודאי כי ערכו עצמו חטאתנו וכדברי הנביא ע"ה בשמו ית'

האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר, וטעם הכפל ושומו נאם ה' בין הדבקים. הוא לומר אם אולי אין בכם כ"כ הבחנה לירא אותי מצד עצמי ורוממותי שהיא היראה השלמה. הלא אומר ה' כמתמיה האם אפשר שלא תהיה אצלכם היראה האחרת מפחד העונש. וזה הוא אם מפני לא תחילו איך לא נפלה בכם חלחלה מחמת הפנים של זעם שלי בהיות בידי היכולת המוחלט להענישכ' עונש חמור כי שמתי חול וגו'. באופן כי מפאת גדולתו יתברך רבו עונינו. גם בחינת עצם העונות היו רעים ומרים מאד אין ערוך אליהם מכל מיני השחתה. אמר המקונן ע"ה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. יאמר ראו כמה כבדה אשמותינו במה שעשינו. כי הלא ידענו כמה הרבו לחטוא נגד הש"י אבותינו עד שאפילו על מה שחטאו בלבד דהיינו על אותם שהיו חטאים קטנים וקלים נענשו בעונש ההעדר שלא יהיו עוד בעולם. וזה הוא ואינם. ואנחנו הקשינו ערפנו כל כך ראינו ולא לקחנו מוסר. כי סבלנו אנו סובלים ומסכימים ואין אנו מעכבים שימצאו בקרבנו ונעשה בינינו אפילו עונותיהם הגדולים. והוא דומה למאמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וגו'. וא"כ העונות עצמם היו בתכלית הרעה. וכ"ש כי גדלה אשמתנו עד למאוד מצדנו אנחנו החוטאים להיות בנים לה' יתברך. וכמה יגדל העון הנעשה לאב מבנו היוצא מחלציו מאשר יעשהו זולתו. וכאמרו הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך וגו'. ואמר בן יכבד אב וגומר. באופן שכל הג' סבות נשתנו לרעה להגדיל עלבוננו אל ה'. הלא זה הדבר אשר דברו הנביא ישעיה ע"ה בהפטרת היום הוי גוי חוטא עם כבד עון בנים משחיתים וגומר. על מה תוכו וגומר מכף רגל ועד ראש וגומר. ואין צורך להזכיר הדיוקים כי הם מבוארים, אבל תוכן הכונה בהקדים מאמרם ז"ל על פסוק חטא חטאה ירושלים. האומר כן

חטא חטאה ירושלים ואומות עכו"ם אינם חוטאים אלא אע"פ שחוטאים אינם כלום אבל ישראל חטאו ולקו. והבנתו קשה אצלי מב' או ג' פנים. במה ששאל ואומות עכו"ם אינם חוטאים. מי אמר לו או היכן נזכר שאינם חוטאים וכי בשביל שאמר שירושלים חטאה שלל כל זולתו. והלא כמה נביאים הפליגו בעונות העכו"ם. ועמוס הנביא ע"ה ספר מהרבה מהם על שלשה פשעי דמשק עזה צור אדום מואב ועמון. ועוד בתשובה אלא אע"פ שחטאו אינם כלום אבל ישראל חטאו ולקו. לכאורה נראה שהכונה לומר שחטאת ישראל עשה בהם רושם שחטאו ולקו וקבלו העונש הראוי להם. אבל לעכו"ם אינו כלום כי אינם לוקים. והא ודאי ליתא שהרי לוקים הם כמהפכת סדום ועמורה. וברוב המקומות שמזכיר הנביא עונות העכו"ם אומר עונשם בצידם. ושלחתי אש ואכלה וגומר והכרתי וגו' מלבד מה שאומר וגלו עד ארם וגלה מלכם וגו' היש לך מלקות גדול מזה ועוד לשון אינם כלום אינו מכוון. כ"א חוזר אל מציאת החטא שאינו כלום כלומר שאינו עושה רושם לפי שאינם לוקים. א"כ אינו כלום מיבעי לי'

אמנם הנראה בבאורו כי הם ז"ל הרגישו כפל חטא חטאה שהיה מספיק יאמר חטאה ירושלים. ועוד אמרו ירושלים הוא ללא צורך. כי