בינה לעיתים חלק ב רנו

את ירושלים ולקבץ גליות ישראל שנ' בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס

התמיה על הדברים מורה על עצם ההפלגה בעניניהם. כי לא יתפלא האדם מהדברים הקלים וקטני הערך. רק על הגדולים והעצומים היוצאים מן המורגל. ומכאן היה שהדברים אשר יתפלא האדם עליהם יתקיימו וישארו רשומים בזכרון כנודע. ולכונה זו יפורש אצלי מאמרו יתב' על ידי הנביא ישעיה ע"ה. לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. יאמר כי יגרמו עונות האומה. שעם שהוא ית' יתן בלב העם ההוא שיתפלא הרבה מאד מסודות עמקי חכמת התורה כאשר הוא מפורסם שכל אשר יחכם יותר. יוסיף עוד להפליא ולתמוה מהפלגתה. והיה מהראוי שימשך מזה ההתפלאות. קיום ושמירת החכמה שתשאר חקוקה בלבם. ועכ"ז לא יהיה כן. אלא תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ותתעל' מהם לעונש עונותיה' ואחרי היות ההתפלאו' הוראה על גודל ההפלגה. ומה גם כשבא בהכפל ופעמים רבות ראוי לנו לשית לב בכללות מגלת קינות על אשר הורה הנביא ע"ה עצם התמיהה וההפלאה במלת איכה לא פעם אחד ולא שתים. וחבר על השתוממות זה ד' מגלות רצופות. מה היתה הכוונה בהן

ואומר כי כאשר נבחן כל הענינים ההוים לאדם הן לטוב הן להפכו יחשבו לגדולים או קטנים לא' מג' סבות

הא' מצד עצמם כפי מה שהם אם לרבויים או לאיכותם. והב' מצד הפועל או הנותן. הג' מצד המקבל עצמו אם כפי חשיבותו או איסטניסותו וכיוצא. ולדעתי כה היו דברי שאול ע"ה בחיר ה' אל נערו כאשר אבדו האתונות אשר לאביו ואמר לו נערו לשאול את פי שמואל ע"ה. השיב שאול

והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים וגו'. ולהבין הכונה נדייק באלו הב' כתובים אמרו כל אלו הכפלים מה נביא ותשורה אין להביא מה אתנו. והשנוי שתחלה קראו איש ואח"כ איש האלהים ובתשובת הנער הנה נמצאו בידי ונתתי וגו'. למה תלה הדבר בעצמו ולא יתנהו לאדוניו לתתו לאיש. האלהים

אמנם נראה כי שאול ע"ה ראה שלא נמצא אצלו מקום ליתן דבר יהיה חשוב משום בחינה מהג' בחינות שאמרנו. לא מצד המתנה עצמה ולא מצד המקבל ולא מצד הנותן. ולזה אמר ומה נביא לאיש איזה דבר של ממשות וחשיבות יש להביא שיהיה ראוי אפילו לאיש מאן דהו בינוני. כי אין לנו דבר חשוב מצד עצמו. כיון שאפי' הלחם אזל מכלינו. כ"ש כי מן הצד השני, אין שום מין תשורה בעולם אפי' גדולה שבגדולות ראו להביא לאיש האלהים קדוש, כי כפי עצמות ערכו הכל יהיה הבל לפניו. וכי תאמר תהיה המתנה חשובה מצדנו הנותנים. כי אדם חשוב שנותן איזה דבר יגדל ערכו. בעבור חשיבות הנותן. גם זה הבל. כי מה אתנו. ירצה מה יקר וגדולה יש אתנו. ואיזה חשיבות נמצא עמנו. לשנהיה אנחנו מוסיפים כח לתת חשיבות למתנה עצמה. והנה הנער השיב לו תשובה ודנו דין אחר להשקיטו ממבוכתו. ואמר הן אמת כי כאיש גבורתו. ולא יאות לאדם נכבד לתת מתנה כל דהוא. אבל איש צעיר קטן ושפל. שיתן דבר מועט כפי יכלתו. אין בו צד דופי. ולכן אעשה זאת איפה לעת הדוחק כזאת שאם היית אתה הנותן הרבע כסף אשר נמצא בידי ודאי חרפה הוא לך. כי לא יאות לאיש כמוך לתת דבר מועט כזה. אם אתננה אני בעצמי. והוא יראה בעניי כי עבד אנכי. ולא יקפיד על מועט המתנה. והנה כאשר יהיה זה לטובה כן הוא להפכה שכל מה שיגיע לאדם מהנזק והרע או דבר עלבון וכיוצא. יגדל או יקטן ערכו כפי אלו הג' בחינות שאמרנו. אם מצד איכות ורבוי הרעות או קושיים וכיוצא על הדרך שאמר המשורר ע"ה. כי אפפו עלי רעות עד אין מספר השיגוני עונותי ולא יכולתי לראות עצמו משערות ראשי ולבי עזבני. דבר על רבוי וכמות הצרות ועל האיכות בקושיים. אבל באר הבדל ההתפעלות והרושם שעושה בו האיכות מהכמות. כי הכמות שאפפו עלי רעות רבות כ"כ עד שאין להם מספר. גורם לי רושם בחושים החיצונים: כי בעונותי המשיגים אותי אני אובד בזה כח הראיה שאיני יכול לראות ובא לי כליון עינים. מפני רוב הבכי או מסבה אחרת. אך לא הגיע הרושם אל הפנימיות. כי לא אבדתי עדין שפיטת הלב. אבל מה שאתפעל מאד הוא מצד האיכות והקושי שלהם. כי הם חזקים ועצומים יותר משערות ראשי. אשר נתן להם כח מן הטבע בחכמת בוראי ית'. כי הושמו בראש לשמירת המות ולהגין עליו למען יעמוד בשלימות שפיטתו והשכלתו ואלו הצרות עצמו ונתחזקו יותר מזה. והיה להם כח בחזקם לשיעזבני לבי הנאמר על ההשכלה כאמרו לב חכם ישכיל פיהו כי מעוצם קושיים נשחת שכלי ומוחי כי לא אוכל שאת

והב' מצד הפועל כי ירגיש מאד האדם כשיקבל איזה צער או עלבון ואם קטן הוא. כאשר יבא מפאת אהובו החביב. או ממי שהיה מקוה ממנו ההפך. כמאמר הנביא ע"ה כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. כי לאשר לקחה היסורים ההם