בינה לעיתים חלק ב רנד

אמת צדקו יחדו: כי יחויב להודות היות משפטי ה' תכלית האמת. במה שראינו היותם מצודקים ושוים יחדו לזה כמו לזה במדה אחת עצמה לא נשתנה כלל מאחד לאחד. ואם כן יש מקום התבוננות בפרשתנו אשר צוה ית' לעשות נקמה במדינים. וכאשר פירש בפ' הקודמת כי צוררים הם לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו'. והרי עיקר הדבר הזה היה בבנות מואב שאמר הכתוב

ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור. הרי שבנות מואב היו המסיתות לאכילת זבחי מתים שלהם ולהשתחוות לשקוציהם. ואיך לא צוה על שום נקמה ממואב אלא ממדין בלבד. ולא ישקיט השכל במה שרצה ליישב הרב קרובי כמוהרר"ש לאנייאדו ז"ל שהגדיל אשמת המדינים לפי שהפקירו בת מלך כדי להחטיא את ישראל.. וכן מ"ש מהר"מ אלשיך ז"ל שאלו בקשו להחטיא הגדול שבישראל וכו'. כי הנה אלו מצאנו עונש מה למואב. וגם למדין עצום מאד משל מואב. היה מקום ליישב שגדל עונשם של אלו כפי עיקר עונם שהיה יותר חמור משל מואב. אמנם הקושי הוא למה לא נתבאר שנתן למואב שום מין עונש על זה לא קטן ולא גדול ולמדין הגזים בצוות על הנקמה מהם

ולי אפשר במה שנדייק על הכתובים הלשון שאמר ויחל העם. מה התחלה היא זו. ומה הוא ויצמד ישראל לבעל פעור. ג' בצווי ה' קח את כל ראשי העם והוקע אותם. ומשה ע"ה שינה בג' דברים. הא' שה' צוה לו והטיל עליו המשרה. והוא ע"ה צוה לשופטי ישראל. הב' ה' אמר הוקע שהוא תליה והוא צוה הרגו שהיא בסייף הג' ה' אמר יעשה זה לראשי העם. והוא אמר איש אנשיו שאין במשמע זה הראשים דוקא: אלא כל איזה איש הנצמד. הדיוק הד' אמרו וישוב חרון אף ה' מישראל. למה לא אמר מעל בני ישראל כדבריו יתב' לפנחס ע"ה השיב את חמתי מעל בני ישראל

אשר ע"כ אני אומר כי עון ישראל במואב ומדין לא היו בענין אחד ונשתנו אלו מאלו. כי המואבים לא היו הם השאור שבעסה המתעוררים מעצמם להסית ולהדיח את ישראל. אלא אדרבה עם ישראל הם היו המתחילים לזנות את מואב. שהעם עצמם התחילו הקלקול ותבעו את בנות מואב להשמע להם. אלא שאחר כך כיון שכבר באה התחלת הקלקול מצד ישראל. אז גם המואביות עשו את שלהן וקראו את העם לזבחיהן שימצאו שם בעת זביחת הזבחים. והעם מעצמם אכלו והשתחוו לאלהיהם. אמנם בבעל פעור שהוא של מדין כנודע. לא היה הדבר כן אלא ויצמד ישראל לבעל פעור נצמד ונטפל ישראל אליו שהיו המדינים עיקר ושרש אל התעוררות וההסתה. וישראל נצמדים ונטפלים אליהם. ועל כלם חרה אף ה' בישראל. אבל לא כל אפיא שוין. כי בדבר מואב. החרון אף הוא מישראל נמשך מהם והם סבתו לפי שהם היו העיקר והמתחילים בעברה. ואין בזה אשמה עצמית למואבים שלא הלכו להתגרות עם ישראל. אך בעון מדין החרון אף ימשך מבעל פעור הם המדינים שנתעוררו להחטיא את ישראל. והנה הוא יתברך רצה ליסר את ישראל תחלה על העון החמור. הוא עון המואבים בעונש חמור היא התליה שכל הנסקלין נתלין. וע"כ צוה למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם. וזה כדי שישוב החרון אף הבא מישראל ומסבתם שהוא על עון מואב כי הם היו גרמא בנזקין. והיה בדעתו ית' לצוות אח"כ על עונש שלא היה חמור כזה על עון פעור לאשר אינו כ"כ חמור. כיון שישראל לא התחילו בו אלא המדינים הסיתו ונעשו טפלים אליהם. ומשה בחכמתו נכנסה בלבו מבוכה גדולה לאשר נוסה בתרעומתם של עם בני ישראל כי לא יבצר מהם בעונותינו ליצני הדור ובעלי לשון הרע החושדים על הכשרים. כאשר אירע לו במעשה זמרי שא"ל זו אסורה או מותרת וכשא"ל אסורה א"ל ובת יתרו מי התירה כו'. והוא בדעתו הרחבה ראה את הנולד וחשש אם עתה אעשה כדבר ה' במשפט החוטאים עם מואב. ולהניח הנצמדים לבעל פעור. יאמרו הזדים הלצים כי בעבור היות גם אשתו מהמדינים לא רצה לשלוח יד באלו מפני כבודו ומתנקם מהאחרים. לכן נתחכם כי ידע יסכים הקב"ה על ידו להיותו חס על כבוד הצדיקים. וצוה לשופטים הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור שהם המדינים ותהיה מיתתם בהרג שהוא בסייף עונש קל כפי ערך חטאם. והיה מסכים בדעתו שאח"כ יצוה מאמר ה' על האחרים. וספר הכתוב כי בעוד היות משה ע"ה מתעצם לצוות לשופטים יהרגו את החוטאים. אירע מעשה ממש הפך הכונה. כי הנה איש מבני ישראל אחד מהשופטים שהיה לו לעשות משפט באנשיו. אדרבה הוא הקריב אל אחיו את המדינית. הקריבה להם להלהיבם אל העברה למען ממנו יראו וכן יעשו. והיה זה לעיני משה ולעיני עדת ישראל. ואז עשה פנחס ע"ה המעשה הנורא ההוא. והספיק אותו הזכות הרב לעצור המגפה ונתבטלה הגזרה. מעתה המואבים שלא היו הם המתחילים להחטיא את ישראל. אלא ישראל התחילו לזנות את בנותיהם אינם ראוים לעונש. חבל מדין שהם נתנכלו עד שנצמד ונעשה ישראל טפל להם. עליהם אמר צרור את המדינים כי צוררים הם לכם. ובנושא שלנו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים לא אמר