בינה לעיתים חלק ב רנג

כן כאן לא היה ישעיהו מוצא קורת רוח להפיס דעתו על אכזריות הקללות האלו. ובפרט בהכנס בכללן שיתן נערים שריהם וגו'. עד שנגלה הטעם וסבה כשאמר להם ונגש העם ירהבו הנער. ופירשו אמר ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער מאי ירהבו וכו'. הכונה כי כיון שכבר אמר ונתתי נערים שריהם שהוא מכלל הקללות. ופי' דהיינו בני אדם המנוערים וכו'. א"כ מה יהיה פי' ירהבו הנער בזקן שעל זה נתקררה דעתו. ולא נפלא עוד בעיניו טעם הקללות האם ישתנה פי' נערים זה מנערים דלעיל. והשיב שאין פירוש דברי פסוק זה כמו פירוש דלעיל ונתתי נערים וגו'. כי שם היא קללה מכלל העונשים והיסורין שהוא יתברך ימשיל עליהם הנעורים מן המצות להכביד עולם ולהשפילם עד עפר. וכאן בפ' ירהבו אינה קללה שנותן ה'. אלא הודעה וגלוי חטאתם המסבב הקללות. והוא שמודיע כי יבואו הנערים המשוללים מן המצות הם מרצונם ורוע בחירתם. וזה הוא ונגש העם וגו'. יבואו ויתגברו וירהבו על המלאים מצות. שהיה ראוי שהנערים ישתעבדו תחתם ולפי' ה' יתב' מקללם אותם הקללות מכ"מ. ובזה נתקררה דעתו של הנביא. כי ראה שורת הדין תחייבון וקודשא ב"ה לא עביד דינא בלא דינא. ואם כן אם סבת הגלות והצרות היתה חסרון ההשתעבדות הזה. אין ספק שסבת התמדתו היא ג"כ על כי לא הטהרנו ממנה. ועדין אנו מחזיקים בהעדר ההכנעה וההשמעות הקטנים אל הגדולים וע"כ ארך קצנו. ובכל זה כי אין אנו מרגישים בגלות. ולא מחשיבים את עצמנו כעבדים הרחוקים מכל מיני תענוג וגדולות. כי הם עומדים נבזים ושפלים נשברי לב. הן בתכשיטי ביתם. הן במלבושיתם ומאכלם. ואנחנו בהפך זה קיימנו בגלותנו כל ישראל בני מלכים. כי קורות וקירות בתינו מלאים כל טוב ומלבושינו ושל בנינו ובנותינו כאחד השרים שני עם עדנים ואנו מעלים על שולחננו מעדני מלכים כסעודת שלמה במלכותו כאלו היה בזמן הצלחתנו לא חסרנו דבר. ואולי ע"ז היה מקונן ירמיהו ע"ה באמרו

זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מהמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה. אמר שירושלים היא זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה ית'. ופירש מה הוא תקף המרדים שיש לה בימי עניה. והוא כי הלא כל המחמדים כל מה שהיתה חומדת ומתאוה בימי קדם בזמן ההצלחה הקדמונית שהיתה בשלותה הנה הנם עתה בידה גם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה. כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר. אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות. וכשראוה צרים הם שוחקים ומלעיגים על משבתיה על מה שהיא שובתת בשובה ונחת. כאלו היא בת חורין. כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל ואפל. ומה גם ברצותו ית' שנרגיש הגלות. ואנו בורחים מזה ועושים להפך בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת. כי למה תבא גאולה כשאין שם קבלת גלות. וכל שכן כשאין אנו מרגישים על גלות השכינה. כב"י אשר איננה פה עמנו. וראוי להתאונן ולהגדיל הצער ע"ז. ולהתרחק מן ההתנשאות ולקיים מה שבא במאמרנו אשר לדעתי אין הכונה שיהיה הדור ממועט באוכלסין. אלא אמר מתמעט והולך מההתפעל. ורצונו אם אתה רואה שהדור מתקן סבת אורך גלותו. במה שהוא מתמעט בעצמו בהקטנת ענינו שאינו מתנהג בגדולות ובמעלות אלא הוא מתמעט ומורה היותו מכיר גלותו ומעוט מדרגתו. אז חכה למשיח כי זה תשלים הכונה. והוא מאמר דוד ע"ה. ואת עם עני שמתנהג בדרך עניות ע"ד שאמר ואני בעניי וגו' תושיע אותו. ובהפך ועיניך על רמים תשפיל. כשאתה רואה שהם רמים ומתגאים. אתה תשפיל עיניך מהם ולא תביט בם. אלא כרואה למטה כאלו אינך רואה אותם. וע"כ אמר בשם האומה כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה עזרתה לנו וגו'. כבר אני משתדלת לתקן מה שעויתי כי מה שלעבר ירהבו הנער בזקן ולא רציתי להכנע לגדולים. עתה שחה ונכנעה נפשנו אפילו לעפר לקטן שבקטנים. ואם לשעבר הרגלתי עצמי בתענוגים ותפנוקי הגוף עכשו דבקה לארץ בטננו. וע"כ קומה עזרתה לנו וגו'

הסבה הג' שאנו גורמים להתארך גלותנו קשה היא עד מאד מרה כלענה. כי הן אמת בתחלת החורבן השני לא נמצאו הג' עבירות החמורות שהיו בראשון. וגם מאז ועד עתה בטלו מכללות ישראל שתים הראשונות שהן ע"ז וש"ד כי ת"ל לא נשמעה באומתנו נטיה והרגלות בשתים אלו אם לא בדרך אונס או מקרה פרטי. אכן העברה האחרת מג"ע לא נשמרה כראוי ופרצו גדרה בדורות הללו בעונותינו הרבים באופנים שונים מכל מיני משחית בפומבי ובפרהסיא בלי שום בושת וחרפה. בהיות עון זה מעורר חמתו יתב' בקצף גדול כי לא תסבלהו קדושתו הטהורה. ולנו לעינים ענין פרשתנו המצוה בכל תקף על מלחמת מדין לנקום מהם נקמת בני ישראל כאשר בא בנושא וזה בעבור גרמת נזקיהם לבני ישראל להזנותם עם בנותיהם. אשר לכאורה יש בזה מהקושי. כי הנה הקפידה מאד תורתנו הקדושה לצוות על השואת הדין לכל לבלתי היות שום הפרש ושנוי במשפט בין אחר לזולתנו באמרו משפט אחד יהיה לכם וגו'. והמשורר ע"ה אמר משפטי ה'