בינה לעיתים חלק ב רנב

והכל יודעים היות חברו שונא לו אלא היה ביניהם בינם לבין עצמם בקרבם שמור בלבם ולא היו מראין אותו. והנה מקשה הגמ' היה סבור מתחלה כי עון השנ"ח עם היותו קשה וידע שנמצא במקדש ראשון. מ"מ אינה עבירה כ"כ חמורה ראויה לעונש כבד כאשר היה שם. וכ"ש שאין להשוותה לאותם הג' עבירות ולמנותה אצלם. אמנם עכשיו ששמע היותה שקולה כשלשתם. הקשה כי אחרי שנמצא גם במקדש ראשון. א"כ היו ראוים לעונש כפול ממה שבא להם. ותי' כי היה בראשון בנשיאים בלבד ולכן לא עשה כ"כ רושם כמו בשני. ור"י ור"א רצו לתרץ זה באופן אחר ואמרו ראשונים שנתגלה עונם וכו'. ירצה כי שנ"ח הראשונים לא היתה ממין של אחרונים. כי של ראשונים לא היתה מאותה שבלב. אלא היו מגלים אותם ומראים בחוץ מה שבלבם. ועם שהוא רע ומר. אינו רע כ"כ ולכן נתגלה קצם כלומר נתן קץ וסוף ליסורין שלהם לזמן מוגבל. אמנם האחרונים שהיה העון שלהם בשנ"ח מהמין שבלב בלתי גלוי כי היו מכסין אותו שלא נתגלה לחוץ עונם. לכן לא נתגלה קצם ונגזרו יסוריהם לזמן הרבה. ובע"ה נתארך כ"כ שעדיין לא באנו עד קצו. ובזה ידוייק אמרו ראשונים שנתגלה עונם בלשון יחיד שאם על העברות שהזכיר למעלה בראשון ידבר הול"ל עונותיהם כי שלשה היו. ויצא מזה כי העקר סבת גלות החל הזה היה העדר השלום ואש השנאה התקועה בלבבות והיא שעמדה לנו עתה להיות סבה ראשונה להתמדת צרותינו

הב' וגדולה היא גם כן ועצמית מאד. והיא בטול כונתו ית' בגזרת הגלות. כי שמו מורה על עצמו. היותו השתעבדות והכנעה תחת יד המושלים עלינו ואנחנו מבקשים בכל עז לפרוק עול ולבלתי השתעבד אפילו למי שחוייבנו להכנע אליו כפי דת תורתנו שתתעלה. ובזה נבין מה שאז"ל בפרק אין דורשין

כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קלל ישעיה הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. ומסיק ונתתי נערים שריהם אלו בני אדם שמנוערים מן המצות. מאי ירהבו הנער בזקן יבואו בני אדם שמנוערים מן המצות וירהבו בימי שמלא מצות כרמון וכו' והוקשה בעיני מאמר זה מד' פנים הא' באמרו שלא נתקרה דעתו עד שאמר וכו'. היאמן כי ישעיהו ע"ה. אשר הוא לנו מנחם משיב נפשנו. הוא יהיה בעוכרנו להתאוות עלינו הפלגת הרעות ושלא נתקררה דעתו במעוטם. עד שאמר הקללה הגדולה הזאת. הוא ודאי דבר מתמיה. לא יסבלהו השכל. כי ירמיהו ע"ה קלל מה שקלל לא היה לכל כללות האומה אלא לאותם הרשעים אשר הרעו לעשות עמו. אבל ישעיה שיקלל קללה נמרצת לאומה שלימה אשר לא גמלוהו רעה. נכריה עבודתו. והב' קשה מאד מה שפירש ונתתי נערים שריהם אלו בני אדם שמנוערים וכו' ואח"כ פי' ג"כ ירהבו הנער בזקן על בני אדם המנוערים וכו' ואתמהא א"כ איך לא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער וכו'. הרי כבר אמר ונתתי נערים שריהם שפי' גם כן בני אדם המנוערים מן המצות. ודוחק הוא לומר מפני שכאן הוסיף בזקן שהם מלאים מצות כרמון וכן והנקלה בנכבד שפירושו מי שהחמורות דומות להם כקלות וכו'. כי אין ספק שמשמעות הדברים נראה שהיא היא כי היות נערים שריהם הוא כולל שיהיו שרים ומושלים על כלם שבהם נכנסו בסתם זקן ונכבד וכל העם מקצה. והיותר קשה איך אמר ירהבו במלא מצות. הרי כבר אמר שיסיר כל משען וכו' ובכללם נשוא פנים. ופירשו כגון רבי חנינא וכו'. ואם כן כבר הוסרו כל מלאי מצות. ואיך ירהבו עליהם ואגב ארחין נדייק שבחלוקת ונתתי נערים שריהם לא אמר אלא בסתם אלו בני אדם המנוערים וכו'. ובחלוקת ירהבו הנער אמר יבאו בני אדם המנוערים מן המצות וירהבו וכו'. כי כיון שלא בא אלא לפרט מה הוא הנער והזקן. מה לו לבאר הפעל שיעשו שיבואו וירהבו. כי זה פשוט היא בפסוק. על כן יראה לי כי רב דימי ע"ה דקדק בכתוב שמתחיל באומר כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים וכו'. עד אמרו ונבון לחש. שמורה היותו הוא ית' המסיר את כל אלו. ונמשך עוד לומר ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם שגם זה אומר בפי' כי הוא יתברך יתן הנערים שיהיו שריהם ושהתעלולים ימשלו בם ואח"כ אמר פסוק אחר ונגש העם הזה איש באיש ירהבו הנער וגו'. וכאן לא אמר היות זה מפעל ה' ולא ייחסו אליו יתברך

ומדקדוק זה שער רב דימי ע"ה שאין כל זה ענין שוה בהמשך הקללות. אלא שהוא התחיל באמרו כי הנה האדון וגו'. אשר לשון זה מורה כעין תמיהה והגזמה ע"ד והנה ה' עושה ארובות וכיוצא. והוא כי ישעיהו ע"ה מרוב אהבתו הוכרח מהשפעת נבואתו לומר נבואה זו. והיה מתפלא ומתמיה ממה שגזר בית דינו ית' הצדק שיתקללו ישראל בי"ח קללות נמרצות כאלה והיה משתומם ע"ז מה פשעם ומה חטאתם כי כבדה מאד שנגזר עליהם גזרה קשה כזאת העתיד לבא עליהם לימים הבאים. כי בלי ספק לעתים רחוקות הוא נבא והיה זה כעין מרע"ה שהיה מתפלא על גלות מצרים עד שראה מעשה דתן ואבירם ואמר אכן נודע הדבר כדבריהם ז"ל: