בינה לעיתים חלק ב רנ

הקדוש הזה הוא שבת דברי. כאלו מכריז ואומר שצריך להרבות בדברים כבושים להוכיח את העם וענין ההפטרה עצמו עד מוכיח אשר היא כלה מיוסד על צוויו יתב' לנביא ירמיהו ללכת בשליחותו להודיע כל היעודים הרעי' למען ישמעו וייראו ויקחו מוסר באומרו על כל אשר אשלחך תלך ואת כל וגו'. וזרזו שלא תכנס שום יראה בלבו לדבר אתם קשות אל תירא וגו'. והשבת השני הוא שמעו כשמו כן הוא. מזהיר לכל העם מקצה שמעו דבר ה' מפי המוכיחים אתכם שלא יקשו ערפם לבלתי שמוע. והנה עד עתה באו הדברים סתומים וחתומים. כי עם היות השבת הראשון נקרא דברי לרמוז שצריך מציאות דברי המדברים. והב' שמעו לרמוז צורך השמיעה לדברים הנ"ל. מ"מ עדין לא נתפרש בבאור מהו ענין ונושא הדברים שידברו המדברים ושיקבלו וישמעו השומעים לפי' בא הבאור והפי' בשבת איכה (ע"ש פ' איכה היתה לזונ' וגו') שדברי אלו יהיו תוכחות מוסר וקנטורים קשים על רוע מעלליהם בכל חלקיהם. איכה היתה לזונה כספך היה לסינים שריך סוררים וגו'. שכל אלו הם דבריה מרים המאררים מדאיבים הלבבות ומכאיבים אותם ונחתום הדבור בזה. כי הן אמת למען יוכל המוכיח להוכיח במישור מבלי שום חשש. צריך שיהיה הוא נקי מכל סיג כדי שלא יוכלו לומר לו טול קורה וכו'. והוא מאמר החכם ע"ה. יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. כי מהראוי היל"ל יוסר את הלץ כמו ויסרו אותו. וכאשר אמר בסוף ומוכיח לרשע. אבל ירצה כשיוסר את זולתו מי שהוא עצמו לץ שיש בו דופי ושמצה הוא לוקח לעצמו קלון כי בפתחו פיו לומר דבר על חברו יאמר לו מי אתה הלא לץ גמור. והנה הוא מוכיח לאחרים המום שלו שנמצא בעצמו. לכן הטוב והישר הוא שתחלה יקשט אדם את עצמו כי בזולת זה לא יוכל להוכיח לאחרים כלל. וע"ז אמר המשורר ואהי כאיש אשר לו שומע ואין בפיו תוכחות. ירצה הנה אני כאיש אשר איננו שומע בקול מוריו שלא יעשה כמצות מלמדיו להועיל. וזה יגרום שאין בפיו תוכחות. כי לא יוכל להמציא בפיו תוכחות לאחרים על מה שעשו כי איך יוכיח זולתו והוא עצמו לא יאבה לשמוע לעשות הטוב והישר: דרוש לשבת שמעו נקום נקמת בני ישראל

פרק חלק אמר רבי יוחנן אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר ואת עם עני תושיע וגו'

קיום הדברים בשמירת התמדתם. הוא יותר חשוב ויקר מעיקר תחלת קנינם. ודבר זה הוא כולל לכל מה שהיה לאדם הן לטוב הן להפכו. כי אם בנו לראות בקנין ההצלחות הזמניות. הלא ראינו בראשית ברכת הכהנים אמר יברכך ה' וישמרך ובא להם ז"ל הפי' עם הברכה שמירה. כי מבלי השמירה וההתמדה אין הברכה חשובה לכלום. וכן בהשגת המושכלות אמר איוב

בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. כי מלבד הכפל היה ראוי יאמר ובארך ימים ועוד כי ישישים הם האנשים עצמם שבהם הישישות. ואורך ימים נאמר על ריבוי הימים עצמם. והיה ראוי שכאן ג"כ יאמר המתואר שהוא ארוך הימים. והיה משמעותו על האיש שיש לו אריכות ימים. אבל יאמר כי השגת החכמה לא תמצא על הרוב אלא בישישים. כי הם קונים אותה אחרי השקידה והנסיון. אמנם היות אריכות ימים ושקידה והתמדה לחכמה זו. שישמרנה ויקיימנה זמן רב שלא תפסד ממנו. זו ודאי תבונה גדולה ומעלה רמה כאשר הקיום הוא יותר מהקנין. כי לכן אמרו מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו. וכעין זה גם כן יקרה בצרות הבאות על האדם. כי יותר ראוי להרגיש ולהצטער על מה שיגרום התמדתן ושקידתם ממה שיהיה סבת התחלתן. וזה מבואר ממאמר הכתוב

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי הנה בתחלת שעבודם עם היותו קשה עד מאד דבלי ספק נצטערו ונתפעלו ממנו שעור רב. ומה גם בבואו אחרי היותם ברום ההצלחות. מ"מ לא עשו הוראה חיצונית מאנקות וצעקות. אבל עתה שהיו ימים רבים שהתמיד השעבוד ונתארך. לא עצרו כח מלפרס' יתרון צערם שנתרבה עכשיו. עד שרבתה האנחה על רבוי הימים יותר מן העבודה עצמה כפי איכותה ומהותה. וכבר יספיק זה לטעם עשותנו מידי שנה בשנה יום צום ובכי ומספד על זכרון צרותינו וחרבן בית קדשנו. כי אין הכונה העצמית צער על מה שעבר בימים ההם אבל הוא התפעלות ודאגה על התמדת הגלות וקיום השעבוד ימים רבים שנה אחר שנה ועיקר צערנו על היותנו אנחנו סבת העכוב על רוב עונינו. וכמאמר הנביא ישעיה ע"ה

הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמעו. דייק בדבריו לומר ביניכם לבין אלהיכ' ולא אמר ובין כדרך הכתובים. וכן הסתירו פנים מכם ולא אמר בכנוי הסתירו פניו מכם כמ"ש תחלה ולא כבדה אזנו. וירצה כי עכוב התשועה לא בא מצדו ית' חלילה. לא מחסרון כח ולא מהעדר