בינה לעיתים חלק ב רמח

ליתא. והדבר מבואר דמה"ד הכי קאמרה בשלמא לפניך יתברך הדבר גלוי באמתות קיים שאין מקום להיות באופן אחר ממה שהוא גלוי לפניך אבל לפניהם מי איכא מידי שיוכל לומר שהוא גלוי לפניהם שלא יקבלו הא אפי' הוכיחם אלף פעמים וראו בפועל שלא קבלו מכל מקום כבר הוא בחק האפשריות שעתה יקבלו ואינו גלוי לפניהם באמתות ודאי שלא יקבלו ולפיכך היה להם לעשות את שלהם להוכיחם עכ"פ כיון שהיו מזידים כאמור ושמא בפעם הזאת יקבלו. ואם לא ישמעו הם את נפשם הצילו. והיינו ממש מאי דקאמר ליה ר' זירא לרב סימון אף על גב דלא מקבלו לוכחינהו מר והוא פשוט

ואולם טעם רשימת התיו לצדיקים ולרשעים הוא. כי ברצותו יתברך להעניש האנשים החטאים ולשמור נפשות חסידיו ממות. ראה בחכמתו כי אולי ימצא בעל דין מקום לחלוק בזה ובזה ויעשה קטגוריא על הצדיקים וסנגוריא על הרשעים לבלתי יענשו. כי על הצדיקים יבא בטענת שלא מיחו ולפיכך הם ראויים לעונש. ולרשעים יבקש התנצלות לדונם כשוגגים מזה הטעם עצמו כי כיון שהיו שם חכמים וצדיקים שלא מיחו בידם לא עלה בדעתם היות העונות עצומים וחמורים כל כך ותקל אשמתם לבלתי היותם ראויים לעונש קשה כזה. ונמצא שבצאת ג"ד מלפני בית דינו ית' להמית החייבים מיתה ע"י שלוחי השגחתו שמא יחליפו הכונה על פי טענות אלו. ואדרבא ימיתו הצדיקים ואת הרשעים יחיו. ע"כ הקדים ית' לעשות גדר על שניהם. כי על הצדיקים צוה לרשום תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה מפני קטרוג זה שלא מיחו. כי הוא יתברך ברחמים היה דן אותם לכף זכות לפטרם מטעם שהיה גלוי לפניו שלא יקבלו מהם ועל מצחות הרשעים תיו של דם. וזה כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה שלא ימנעו מלשלוט בהם מפאת התנצלות שלא הוזהרו על כך והוה סליק אדעתייהו דהוצרך התיו לצדיקים כדי להצילם מאשמת העון שהיה תלוי בהם וכ"ש שינצלו הרשעים אשר אין אשמם כבד. ואלו היה נרשם לרשעים בלבד יאמרו הוצרכו לכך כדי שלא יועיל להם ההתנצלות האמור אבל הצדיקים שאין שום התנצלות לאשמם מכ"ש שיענשו. כי מה נשתנו אלו מאלו. ראוי הוא שיהיו שוים או לטובה או לרעה. אם ינצלו הצדיקים ולא תחשב אשמתם לכלום גם הרשעים ינצלו לקלות אשמתם ואם הרשעים יתחייבו ולא יקובל שום התנצלות אצלם. גם הצדיקים יאשמו על חטאתם כי כבדה מאד ועל כן הוצרכו שניהם תיו דיו לצדיקים ותיו דם לרשעים. כי בבית דינו הצדק ית' היה מוצא בחסדו התנצלות לצדיקים ממה שהיה גלוי לפניו שלא יקבלו. ומזה הטעם עצמו חובה לרשעים כי היו יודעים רשעם ולא ישובו מפני כל ואין לדונים כשוגגים. ואולם הבינונים לא הוצרכו לשום רושם כי נשארו כדינם בעלמא אחרי שבא הקטרוג בפועל ועבר הויכוח ממה"ד והוסיפה טענת לפניהם מי גלוי. הוכרח הוא ית' כב"י להודות ולחזור בו ממדה טובה לרעה. באופן שראינו כמה גדול עונש מניעת דברי התוכחות אשר לא נגרע ערכו מעונש הבלתי שומעים ונמנעים מלקבל תוכחות מוסר. ואיתא במדרש רבה ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב אמר ר' יהושע בן לוי אמר להם משה אם אי אתם נשמעים להם אשמם תלוי בראשיכם למה"ד לנחש הזה שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מתהלך תחלה אני אלך תחלה אמר ליה לך הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה מצא אש והשליכו לתוכו מצא קוצין והשליכו לתוכן מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב. כך כשקטנים נשמעים לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה. ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים הם נופלים לאחר פניהם. וראוי לדייק בזה היכן נרמז בכתוב שאמר משה ע"ה לישראל אותם הדברים ולמה הוצרך למשל ואיך המשילו לנחש ולא לב"ח זולתו כי בכל מין בהמה וחיה שיש להם ראש וזנב היה יכול לעשות משל זה ומה הכונה בג' ענינים אלו גומא של מים אש וקוצים. ונאמר כי הוא הדבר אשר דברנו היות הסבה העצמית לכל מאורעותינו הרעות היא הרכבת שני החטאים האלה הכבדים. אם מעוט קבלת דברי המוכיחים והמודיעים את העם דבריו יתברך כי אינם רוצים לקבל מהם וקצו בתוכחותיהם. ואם ממה שנתחברה לה סבה הפכיית והיא שהראשים הרשומים אשר היה להם להשיב רבים מעון ולהוכיחם על רוע מעלליהם. היו נמנעים מזה והניחו המון העם ללכת על פי דרכם. וכל זה נכלל בפסוק. כי הרגיש בו ריב"ל ע"ה שאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. שאם אמרו ואשימם בראשיכם הוא שמרע"ה עצמו רוצה לשים ולמנות אותם. איך אמר מתחלה הבו לכם אנשים. שנראה היותו מטיל הדבר עליהם והא לאו בדידהו תליא מלתא. ורש"י ע"ה פי' הכינו עצמיכם לכך. והדוחק מבואר: ועוד בסדר שמות אלו חכמים ונבונים וידועים. כי אם ידועים הוא שם נרדף וכמו חכמים וכאלו אמר יודעים הרי לעולם מצינו במדרגתם שהתבונה היא בסוף ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה והחליטו ז"ל לומר גדולה חכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה. ואם ידועים הם דבק למלת שבטיכם ורוצה לומר שיהיו ידועים ונכרים לשבטיכם. ומלבד שהענין עצמו משולל