בינה לעיתים חלק ב רמז

דכוותך לא חנפי. כההיא דפרק אלו מגלחין והוא בלי ספק הוד והדר לגדולי הדור. אמר המקונן. כי בעונותינו יצא מן בת ציון ההוד והדר הזה יען היו שריה כאילים שכבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו אלו את אלו. באופן שהשרים עצמם לא מצאו מרעה. חסרו ההנהגה כי היו חבריהם נמנעים מלהנהיגם ולהדריכם בדרך זו ילכו בה ולפיכך וילכו בלא כח לפני רודף. בעבור שלא שמו כחם וגבורתם להוכיח וליסר כאשר היה ראוי ע"כ הלכו לפני רודף ורדו בהם שונאיהם. ומזה נמשך המאמר האחר כי במה שהיו מוכיחים את יתר העם נמצא עון הפכי לזה כי הקטנים לא היו נשמעים לגדולים והיו בוזין הת"ח ובלתי מקבלין דברי תוכחותיהם. נמצא כי שתים רעות עשו ישראל. חסרון דברי התוכחות כפי מה שהיו ראוי. ומניעת השמיעה והקבלה כשהיו מוכיחים. ועם היות העון הבלתי שמוע דברי מוסר ותוכחת הוא עון פלילי. כי בהיותו אוטם אזניו מדברי החכמים אי אפשר לו למצוא רפואה למכתו כדברי רב יהודה. מ"מ הנסיון הורה כי עון כבישת והעלם התוכחת אשר יעלימהו מי שראוי להוכיח הוא יותר עצום ונורא מאד. כההיא דפרק במה בהמה יוצאה

אמר ליה רב זירא לרב סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רב אחא בר חנינא מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על התועבות הנעשות וגו'. אמר ליה הקב"ה לגבריאל לך וכתוב על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחן של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה אמרה מדה"ד לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו א"ל הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמר לפניו רבש"ע היו בידם למחות ולא מיחו. אמר ליה גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו'. וכבר הורגלו לדייק בזה ב' דיוקים. א' במאי דקאמר אע"ג דלא מקבלי וכו'. דהא מהראיה דמייתי מקטרוג מדה"ד מוכח דמשום דלפניהם אינו גלוי מחייבי הא אם גלוי לפניהם שלא יקבלו לא מחייבי. ואם כן השתא דקאמר דלא מקבלו מיניה היכי קאמר רב זירא אעפ"י כן לוכחינהו דאמר רב אחא וכו'. ומ"ש תוס' ע"ה בההיא דלוכחינהו מר היינו היכי דספק אי מקבלין וכו'. הוא דוחק מפורסם כיון דקאמר לא מקבלי מנאי משמע דהוי קים ליה בגוייהו דלא מקבלי ולא שהיה אצלו בספק מדלא קאמר דלמא לא מקבלי וכן נראה מדמהדר ליה אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו. והב' למה הוצרכו ב' תוים אחד לצדיקים ואחד לרשעים דמה יהיה מהבינונים שאינם לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים אם יהרגו עם הרשעים א"כ יכתוב תיו של דיו לצדיקים לבד וכל השאר שאין עליהם תיו יהרגו. ואם ינצלו עם הצדיקים א"כ יושם תיו של דם לרשעים בלבד והם יהרגו וכל השאר ינצלו. ונאמר בזה כי לענין דקדוק הראשון כתבו התוס' ואף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין ופרק שואל גבי תוספת יוה"כ עכ"ל ומלבד מה שאמרנו שהוא דוחק דפשיטא דלישני דר' סימון לא מקבלי מינאי מורה דעל הודאי קאמר ולא מספק. קשה לי עוד דמייתו מההיא דהנח להם וכו' דגבי תוספת יוה"כ לומר דהיינו בדודאי אין מקבלין דמשמע דבלאו הכי היה קשה אהך דהכא בהא דלפניהם מי גלוי

ואני בעניי איני רואה שום סתירה מהכא להתם אפילו יהיה שם בספק אם מקבלין כדמשמע מסתמיות הדברים. דלכל מאן דחזינן דקאכלי ושתו עד שתחשך לא אמרינן להו ולא מידי מטעמא דהנח וכו' וכן בשאר מילי דמייתי התם לסתם כל אדם ולא מחלקינן בין ודאי לא מקבל לספק. והחילוק לע"ד הוא מבואר דהתם כל הנהו מילי כי עבדי להו אינשי היינו משום דבעינייהו אין שם איסור דלא ידעי שהתורה צותה להוסיף מחול על הקודש. וכן באחרים שאסרו חכמים סברו דמותרים הם. ולפיכך אמרינן דאפילו על הספק מוטב הוא להניחם על טעותם דסוף סוף שוגגים הם ואינם עושים במזיד כיון דלא ידעי דאיכא איסורא. דאם יאמרו להם שלא יעשו כן מפני שיש איסור בדבר אז אם לא יקבלו איכא פשיעותא גבייהו ותכבד אשמתם שהם מזידים ולפיכך אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו'. אבל בהך דבי ריש גלותא הנהו לא היו חוטאים בשוגג כי יודעים היו שיש איסור במה שהיו עושים וברשע ופשע היו מזידים: הילכך א"ר ר' זירא דמ"מ לוכחינהו משום דכיון דגם אי לא מוכח להו לאו שוגגים נינהו אלא מזידים גמורים אדרבא מוטב להוכיחם שמא יחזרו בהם ויהיה הריוח גדול מאוד יותר מההפסד אם לא יקבלו דבין הכי ובין הכי מזידים הם ולא יתחלף אלא בפחות ויתר ולענין הא דלפניהם מי גלוי דמשמע דאם היה גלוי לפניהם שלא יקבלו ניחא דלא מיחו אף על גב דהיו עוברים במזיד. יראה לע"ד דמעיקרא קושיא