בינה לעיתים חלק ב רמו

באות ברבוי באופנים שונים ורבים. אם בדין אם ברחמים אם בחסד. שאם לא יספיק הא' יועיל האחר. ובאר ג' הפרטים האלה. כי לענין הממון הצדקות ברבוי. אין ספק שכל מה שיתן לנו הוא יתברך מהממון וההצלחה אפילו היו בידינו אלף אלפים מיני זכיות ומע"ט. לא נוכל לייחס כלום אל יושרנו אלא הכל הוא צדקה גמורה ממנו יתב'. וצדקה זו שעושה עמנו בנתינת הממון. היא ברבוי באופנים שונים. פעם תסכים מה"ד בצד מה ופעם יצטרכו הרחמים. ופעם לא תהיה אלא ע"צ החסד הגמור. ולענין הנפש הסליחה ברבוי מחילת העון שהוא עיקר רפואת הנפש והצלחת'. גם היא ברבוי אם שיזכה לה בתשובה גמורה ושלמה. או כשתהיה גרועה. יספיקו הרחמים. או אם תתסר עוד תבא בחסד. וזהו כי ירבה לסלוח. ולענין הגוף הפדות ברבוי. כי בעבדותנו ובגלותנו. אנחנו אסירי עוני וברזל וגופנו שרוי בצער שעיקר הגלות הוא צרת הגוף. ויש עמו הרבה מיני פדות וכאמרם ז"ל זכו אחישנ' לא זכו בעת'. ועז"א בפ' יחל ישראל אל ה'. שעכ"פ ישיג הפדות והגאולה. שאם אין בנו זכות שתהיה בדין. הלא יש מדת הרחמים בשמו ית'. וגם משתתף עם ה' החסד שהיא המדה האחרת. באופן שהרבה עמו פדות. כן נוחילה לאל על גאולתנו ועל פדיון נפשנו: עת צרה דרושים על רעות רבות וצרות חרבן מקדשי בית ה' וגלות החל הזה. דרוש א' לשבת דברי ישראל המוכה אשר הוכה

פרק כל כתבי. א"ר עמרם בריה דר"ש בר אבא אר"ש ב"א א"ר חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנא' היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. א"ר יהודה לא הרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו ער עלות חמת ה' עד לאין מרפא. מאי עד לאין מרפא א"ר יהודה כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו

יום צרה ותוכחה ונאצה היום הבא עלינו בצום החמישי המר והנמהר אשר בו אנו בוכים תמיד על חרבן פעמים בית קדשנו ותפארתנו על הרג רב מעם בני ישראל במכת חרב והרג ואבדן כאשר הושאל ע"ז הנושא. העירנו לעמוד על הדבר העיקרי והשגה בכמו אלו הענינים. והוא לבקש להעלות ארוכה ומרפא אל הסבה העצמית אשר ממנה נמשכו כל צרותינו. כי לא יספיק לתקן העלים או הענפים. אבל צריך לשרש אחר העיקר כי ממנו תוצאות כל הדברים. ובהיותי מתבונן על זה נתעוררתי על אלה הג' שבתות הקודמים ליום התענית שקבעום קדמונינו ז"ל על שמות ההפטרות שבת דברי. שבת שמעו. שבת איכה. ורואה אני כי בהם נתפרשו באר היטב. הדברים הצריכים לתקן כל הרעות כי בהם יוסרו ויבוטלו סבותיהם וממילא תבטלנה הצרות המסובבות מהם ולא תזכרנ' עוד. וזה כי באמרנו הורו לנו שתי סבות עצומות לחרבן העיר הקדושה. הא' העדר התוכחת הראוי מאת השרים ותופשי התורה. והב' מניעת קבלת עול הת"ח. כי היו בוזים אותם ומזלזלים דבריהם. והנה כפי הנראה רב יהודא אינו חולק עם ר' תנינא מדקאמר א"ר יהודה וכו'. כי כן אמרו שם סבות אחרות שכל א' מוסיף על דברי חברו. וקשה לי כי לכאורה שני ענינים אלו א"א שנמצאו יחד. כי אם היה להם עון ואשם שלא הוכיחו החכמים כפי חיובם. א"כ אין מקום לומר שהיו בוזים הת"ח. דהיינו כפי הראיה שמביא שבזו דברי שלוחי ה' דפשטיה דקרא משתעי בבזיון דברי התוכחות. שאם החכמים לא היו מוכיחים איך היו בוזים דבריהם. ואם היו בוזים דברי התוכחות. א"כ ממילא היו שם מוכיחים ואפילו נימא דבזו ת"ח דקאמר. היינו בזיון ת"ח עצמו שלא היו נוהגים בהם כבוד בקימה והדור וכיוצא מ"מ הא קאמר קרא נמי שהיו בזזים דבריו. אלמא מדברים ומוכיחים היו. ויראה לי לדייק אמרו שלא הוכיחו זה את זה. כי היה מספיק לומר שלא הוכיחו ובודאי שהאחד יוכיח את האחר

אמנם הכונה לדעתי. כי היה נמצא בדור ההוא חלול ה' גדול ועצום במה שהת"ח והשרים המוכיחים בהיותם מנהיגי הדור היו דברי תוכחותם ליסר את כל העם מסביב בעבור היותם קטנים מהם לא יגורו מפניהם. אבל כשהת"ח היו יודעים או רואים איזה דבר מגונה ובלתי ראוי בת"ח אחרים שכמותם לא היו מוכיחים אותם אבל היו מחפים עליהם ונושאים פנים אלו לאלו כדי שיהיה הדבר מתהפך גם עמהם. ולכן אמר שלא הוכיחו זה את זה כלומר שהשרים עצמם הם הת"ח לא הוכיחו זה את זה אע"פ שהיו מוכיחים יתר העם וזה באמת חלול ה' מפורסם. והוא מאמר הכתוב ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף. הנה חכמי הגמרא היו מתפארים תמיד לומר תיתי לי דאפילו לגברא