בינה לעיתים חלק ב רמה

אלא בעבור ישמרו חקיו יתברך בפעל ועשיה ממש וישיג בהם ההצלחה הנפשיית. ואיוב הורה היותו קרוב לאמונה זו ורחוק מאד מסברת הסכלים הכוזבת שהזכרנו. והוא כמ"ש סימן כ"א בשם הרשעים שזכר

מדוע דרך רשעים צלחה יחיו וגו'. שאומרים מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו הן לא בידם טובם עצת רשעים רחקה מני שהרשעים האלה יאמרו שאין צורך אליו יתברך אלא הכונה והמחשבה. אבל מהעבודה והמעשה אין שום תועלת לא בבחינתו יתברך ולא בבחינת עצמם. כי לגבי דידיה מה שדי כי נעבדנו. מי שהוא מושפע כ"כ מצד עצמו. עד שאפי' העולם שברא אם לא שא"ל די היה מתפשט והולך לאין תכלית מה יהיה יותר ממה שהוא כשנעבדנו בעבודה מעשיית כי מה יתן ומה יוסיף לי טורח עבודתנו ולגבי דידן מה נועיל מה בצע ומה תועלת יגיע לנו כשנפגע בו. ולפ"ז מסיק איוב הן לא בידם טובם. הנה אלה רשעים מקיימין שאין בידם טובם. אין הטוב והשלמות שלהם תלוי עכ"פ ביד שלהם לצרף המעשה למחשבה. אך אני חלילה לי מחשוב כזאת. כי עצת רשעים רחקה מני. וידעתי נאמנה כי צריך המעשה והפועל הנעשה בידים והעבודה היא העיקר ושרש כל התכלית. וע"ז אמר דוד ע"ה. יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, כי תחלה אמר זרע יעבדנו וגו'. כי זרע ישראל צריך שיעבוד עבודתו ית'. הפך שאמרו מה שדי כי נעבדנו. ולפיכך יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד. יוכלו לבא ולהגיד צדקתו של הזרע האמור אל העם הנולד לבנים יולדו אחריהם למען ילמדו מהם. ומה היא צדקתם זה שיגידו. הלא הוא כי עשה בפעל מעשה הצדק והיושר ונתעסק בידים בעשיית המצות. ולא נאמר שתספיק הכונה ושהמחשבה הטובה הקב"ה מצרפה למעשה. אלא כשיש איזה המנעות או עכוב שאינו יכול לעשות מה שלבו חפץ. שאלו יוסר המונע לא היה מתבטל מן המעשה. אז הוא ית' מקבל רצונו הטוב. ובלאו הכי לא המחשבה הוא העיקר אלא המעשה. ויש עוד ענין אחר יקר וחשוב מאד במעשה המצות והוא החריצות והזריזות אשר ישים האדם בעשייתן. ועיקר ההוראה בזה הוא באברי הרגלים הממהרות לרוץ לטובה ללכת לקראת מצוה ולבקש אותה ירוץ ולא ייגע ילך ולא ייעף כאשר היה עושה א"א ע"ה. וירא וירץ לקראתם ואל הבקר רץ אברהם וצוונו ז"ל הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ומאמר דוד קיים זה באמרו. חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך. כי לפי שאליפז אמר לאיוב כושל יקימון מוליך כי עתה תבא אליך ותלה וגו'. כאשר פירשתי במקומו שאיוב היה אומר לאחרים שעל דבר השלמות אין לו לאדם להמתין שיבא אצלו אלא צריך הוא לטרוח ללכת לבקשו. ואפילו הכושל והחלש היה עושה במיליו שיקום ויתהלך אחריו. ועכשיו שאדרבה הוא בא אצלך שנזדמן לידך פעולה מעלת מדת הסבלנות שהיא נכנסה אצלך בתחומך מבלי שתבקשנו. אתה לואה. לכן אמר המשורר ע"ה כי הוא לא כן עמדי. אלא חשבתי דרכי. עשיתי חשבון ביני לבין עצמי מה הוא הנאות. והעליתי והסכמתי שלא יתכן אמתין עד שתבא המצוה לידי כדי לעשותה. אלא אני אשיבה רגלי אל עדותיך שהרגלים ילכו ויתייגעו ללכת לבקש ולרדוף אחריהן ולא בתנועה נחה ומאוחרת. אלא כאותה שאמרו. הוי רץ למצוה קלה שמצוה גוררת מצוה שהשתדלות הריצה בזריזות גורם לעשות עוד מצוה אחרת אם בטבע ואם בהשגחה כדברי המפרשים ע"ה לפיכך אני בהשבת הרגלים שאמרתי השתדלותי היה שם ריצה במהירות חשתי ולא התמהמתי וזה לזכות אל השכר האמור שהוא גרירת מצוה אחרת. וזה הוא לשמור מצותיך. ומכל מה שאמרנו בדרך כלל נמצינו למדים שכל חבור והרכבת חלקי הגוף האנושי משתתפים בהשגת האושר והשלמות. מהצד העליון שבו. שהוא הראש. עד היותר שפל והתחתון הם הרגלים ובאמצעותם הם הידים על עיקר המעשה והפעל כי בו תלוי הכל. ולתכלית נבחר זה נתנה התורה ביום חג השבועות הזה למען הלמוד יביאנו לידי מעשה בידים הנתנות בנו לכך. והוא הרמוז בנושא חג שבועות לה' מסת נדבת ידך ומעצמו הוא מתבאר. אכן גרמו עונותינו העצומים בחלוף כל זה. כי אדרבה נתקיימה בנו נבואת ישעיה ע"ה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגו' ורבו משובותינו וחטאתינו בכל האברים האלו א' לא'. וכאן מצאתי מקום להוכיח על העברות הנמצאות השייכות לכל אבר ואבר. איני מעלה זכרונם בכתב. ותהי זאת נחמתנו אמרתו הצרופה של ר' יצחק ע"ה במאמרנו הכל ברבוי וכו' ומבלי האריך בדיוקים נאמר בדרך כלל שהכונה לומר. שאלו לא היה שם אלא צד אחד בלבד לקבל ממנו ית' מה שנצטרך דהיינו על קו הדין הישר ולא באופן אחר אז ודאי היתה תוחלתנו מסופק מהשיג ידי כפרנו. כי בחטאינו הרבים יש ויש מקום למה"ד לחלוק ולעכב. אבל אמרנו יש לנו תקוה. לאשר הרבה דרכים למקום להשפיע מטובו. כי מלבד הדין יש עוד מדת הרחמים. ונוסף עליהם ג"כ יש מדת החסד הפשוט. באופן שאם לא יוכל לבא הטוב מצד אחר. יבא מצד אחר. והנה כל מה שנצטרך שאת הטוב נקבל מאת האלהים נכלל בג' דברים. אם בממון ואם בנפש ואם בגוף. ועל זה אמר ר' יצחק שהכל ברבוי כל ההשפעות הצריכות