בינה לעיתים חלק ב רמג

חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. ופשוטו של מקרא במספר זו של שבעה. הוא על הרבוי ברוב המקומות שבמקרא. והוא שהעצל יראה בעיניו ומחשיב את עצמו היותו הוא חכם יותר מהרבה חכמים שמשיבים דברי טעם ועיקר. והעצל מחזיק את עצמו בעיניו לחכם יותר גדול מהם. ולדעתי יפורש באופן מתחלף. כי אז"ל במדרש בסדר נצבים. רבנן אמרו ז' דברים אמר שלמה על העצל כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו והוא משיב אותם ואומר אני מתיירא מן הארי שבדרך שנאמר אמר עצל שחל בדרך א"ל הרי רבך בתוך המדינה א"ל מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות א"ל הרי הוא דר אצל ביתך א"ל הארי בחוץ א"ל בתוך הבית א"ל ואם אני הולך ומוצא את הדלת נעולה אני מחזיר ובא א"ל פתוח הוא לסוף שלא ידע מה להשיב אומר פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט עמד משנתו בבקר נתנו לפניו לאכול הוא מתעצל לתת לתוך פיו. והנה הם ז"ל אמרו שמה שאמר משה ע"ה הוא גדול מכלם באמרו בפיך ובלבבך לעשותו. ואני בעניי אומר כי שלמה ע"ה עצמו אחר אלו הפסוקים שמביא המדרש אמר עצל שחל בדרך וגו'. שבאר בהם אלו העצלים השבעה. אמר מיד שיש עוד עצל אחר גדול מכלם. והוא כי בכל אלו שהזכיר מדבר במי שהוא צריך ללמוד מן הרב בהיותו נעדר החכמה והוא מוכרח לבקשו. ולפיכך הם מתעצלים מלטרוח בעשיית שום פועל או תנועה ולהתנצל מהתרשלות משיבים תשובות בתת טעם וסבות להמנעם. אבל מה נאמר לעצל אחר. בשאינו צריך לבקש מי שילמדנו ולא לעשות שום התנועות או פעולה בענין הלמוד רק בעיניו יביט ויפתח העינים בלבד לראות הדברים מתוך הספר והוא מעצמו ישיג הבנתם בשכלו הטוב. ועכ"ז הוא מתעצל בהם ואינו רוצה להלאותם שיראו מאומה מתוך הכתב. ודאי אין לך עצל גדול מזה. ואין לו שום מענה לשון. וזהו חכם עצל בעיניו. ירצה האיש החכם ויודע ספר שא"צ לרב. כשהוא עצל בעיניו שמתרשל בעינים שלא לכוונם אל הספרים ואינו רוצה לראות שום כתב. זה ודאי הוא עצל אמתי יותר מהשבעה שאמרתי עד עתה היותם עצלים. שהם משיבים טעם וסבה לבטול תנועתם. וזה לא יוכל להשיב מאומה ומפסיד התכלית היקר לעינים אשר נבראו להביט ולראות באותיות המחכימות. וגם הושמו בראש האזנים. והם בלי ספק אברים ראשיים להשגת השלמות לשמוע את דבר ה' לקחת חכמה ומוסר. ויספיק להוראת זה משז"ל בש"ר פ' כ"ז שמעו דבר ה' הה"ד שמעו ותחי נפשכם איך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה וכו' עד אני איני כן אלא רמ"ח איברים באדם הזה והאזן א' מהם וכל הגוף מלוכלך בעברות והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים שמעו ותחי וכו'. וכבר פירשתי מאמר זה במקומו בס"ד. והסתכל במה שאמר החכם ע"ה אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. באר דבר גדול מהיתרון שיש במה שישמע מפי סופרים. ממה שיש לאשר יקרא מפי ספרים. כי הכתוב בספר עם כל קדושתו סוף סוף אין שם אלא עצמות הדברים הנכתבים. ולאשר אין בגוילים שום חיות. אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש שיהי' נוסף ומשתתף עם תוכן הענין להעיר לב הקורא. אבל השומע מפי המלמדים והמוכיחים. לאשר הם חיים ומתנועעים. הנה מלבד תוכן הדברים עצמם. נתוסף כח בדבור המורגש. הן מקול ההברה הן מהתנועות וענינים אחרים עד שיתחקו מאד בלב השומע ויתפעל מהם ויבואו לידי מעשה. והוא אמרו אזן שומעת התוכחת של המלמדים החיים המוציאים מפיהם דברי כבושין ותוכחות מוסר ישיגהו שעור רב מהתועלת. יותר ממי שיספיק לו בראותו הדברים כתובים בספרים אשר אינם חיים ממש. והוא כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוכיות החכמים שעושה בהם רושם חזק לא תסור מקרב לבם כ"כ בנקל. הן כל אלה הפרטים נקבצו באו בחלק המעולה הזה הוא הראש. להנאת ולטובת אושר האדם. ואחר זה בא האבר היקר הוא הלב. אשר נוכל לקיים היותו הוא העיקר בכל הפעולות וזולתו הן בלתי מושלמות. כי כבר נודע שכל פעל וכל מעשה שלא נשתתפה בו הכונה הרצויה לא יחשב למאומה. והנה ההוראה העצמית בטוב הכונה. היא השמחה אשר ישמח האדם בהיותו מתעסק בפעל המעלה לעבודתו יתברך. והוא מבואר היות הלב מקור השמחה וממנו תוצאותיה ולזה תמיד תתייחס השמחה אל הלב כדברי המשורר ע"ה. התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'. ואחשוב לחברו עם הפסוק הקודם לו ושלאחריו כי תחלה אמר שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו ונמשך התהללו וגו'. ואח"כ דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. והכונה בו כשאנו מהללים שמו יתב' ומשבחים אותו. לא נוכל לומר בשום צד שאנו נותנים שום כבוד או הגדולה חלילה אל רום קדושתו. כי מה יתן ומה יוסיף לעוצם שלמותו הבב"ת כל שירות ותשבחות שבעולם. אבל אדרבא אותו השבח וההלול הוא לנו. שאנו כדאים וראוים וזכינו לזמר לשמו. והוא מתרצה ומסכים לשמוע הלולים מפינו כאלו מחשיב אותנו כב"י לנותנים לו כבוד וזה לנו לתפארת אצל כל העמים. והוא מ"ש במקום אחר. הושיענו אלהי ישענו וגו' להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. אנו מחלים פניו יתב' יקבצנו מן הגוים כדי להודות לשמו המקודש יתב'. וזה לא לשיגיע לו שבח ממה שאנו