בינה לעיתים חלק ב רמב

גדול להצלחת האדם או להפסדו. ובזה איישב דקדוק אחד שיש על פשט מוטעם שהובא משם רשב"י ע"ה בספרו הקדוש על מה שנאמר ביוסף ע"ה ענו בכבל רגלו וגו'. עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו. דברו דמאן דברו דיוסף ואיתבחן ההיא מלה אי איהי מלה דכשרא הה"ד אמרת ה' צרפתהו כדין שלח מלך ויתירהו. ודקדקו על זה למה באה ההבחנה והצרוף בדבור. והיה יותר ראוי במעשיו. ותירצו מה שתירצו. ולי נראה כי אמת הוא כל דרכיו יתברך הן מכוונות תמיד מדה כנגד מדה. אבל מצינו נתנהג כן ביחוד עצמי עם יוסף ע"ה. וכדבריהם ז"ל על פסוק ויסר פרעה את טבעתו. יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק וכו' גופו שלא נגע וכו' צוארו וכו' וכך מתבאר לי מאמר קשה ההתוך בפרק המקנא. אמר ר' יהודה אמר רב מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו דהא א"ל עבדך אבי ולא מחי ולא אמר להו ולא מידי. והקושי בזה מבואר מה מקום יש לשאלה כי כיון שיוסף ע"ה מצוה לאחיו על דבר שיעשו לו כשיגאלם הוא ית' שכבר ידע תהיה גאולה זו אחר עבור מספר גדול מהשנים אחרי מותו. הרי לא היה אפשר זה אלא כשהוא כבר גל של עצמות יבשות מאורך הזמן. שכבר אין שם זכרון כלל מיתר חלקי הגוף כי הכל נאכל ושב אל העפר. ובקושי יוכל להיות ישארו העצמות קיימות. וא"כ בהכרח היה שיאמר שיעלו את עצמותיו ולא היה מקום לומר והעליתם אותי מזה שמשמעותו הוא שישאוהו כמות שהוא בכללו. וגם צריך לראות מה התייחסות יש לעונש זה עם המעיטו בכבוד אביו ע"ה. ונאמר כי כל זה הוא מיוסד על העיקר שעליו סבב כל אותו הפרש' במדה שאדם מודד בה מודדין וכו'. ואמרו שם יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה וכו'. נראה שבשכר מצוה זו שעשה עם אביו אחרי מיתתו בהתעסקו להעלותו ממצרים ולקברו בארץ ישראל זכה גם הוא בעסקי קבורה שיתעסק בו מרע"ה להעלותו משם כדי שיקבר בא"י. ולפי זה יש מקום חקירה. אם כן למה לא היה השכר שלם מדה כנגד מדה. וכמו שהוא העלה את אביו מיד תכף למיתתו אחר עבור אותם הימים בהיות גופו שלם ולא העצמות בלבד אחר כלות בשרו. כן היה מן הראוי. יזכה יוסף שתכף אחרי מיתתו יעלוהו ויקברוהו בא"י בכל גופו. והוא ית' הי"ל לשים בפיו בצואתו יצוה את אחיו באופן עצמו שצוה אביו שיאמרו להם ישאוהו ממצרים מיד ויקברוהו בקברות אבותיו ולמה לא ערב אל לבו אלא לצוות על עתים רחוקות ולזמן ארוך שע"י הזמן ההוא לא יוכל לומר אלא שיוליכו עצמותיו. וזה הוא שאמר רב יהודה. מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו. הוצרך להקרא כן בהיותו מצוה להקבר לזמן הגאולה היה מן הראוי יצוה על הדבר ההוא שיעשוהו מיד אחר מותו אשר לא היה קורא את עצמו עצמות אלא כלו שלם. כי מה שפי' רש"י ז"ל בפרשת בשלח אני יש בידי ספק לעשות מה שאין כן באחי שלא יניחום. לא ס"ל לרב יהודה. כיון שעתה אנו בענין השכר מדה כנגד מדה. והואיל והיה זה הזכות ממה שעשה עם אביו בענין זה. כבר יגדל כח הזכות הזה לסתום פי המצריים שלא יעכבו ויסכימו למאמר יוסף באותה שעה שהוא סמוך למיתתו שעדין היתה אימתו מוטלת עליהם. ואין סברא שמיד בההיא שעתא יתנו כתף סוררת. והשיב דממקום שבאת לתת סבה לשלא היה ראוי להקרא עצמות. היא הנותנת שהיה ראוי להענש על זה. והוא כי עם היות כבד את אביו בכבוד גדול אחרי מותו. מ"מ יש בידו עון אשר חטא מנגד לזה במעוט כבוד אביו בחייו ששמע קראוהו אחיו בפניו בשם עבד לו כמה פעמים. ולא חש בכבודו למחות באיזה אופן אשר לא תתעלם ממנו איזו המצאה על כך שיאמר לאחיו דברים יסבבו לא יקראוהו עוד בשם עבדו. וזה הוא ולא מיחה ולא אמר להו ולא מידי. וכיון שידע בעצמו היות בידו זה החטא מפגמו בכבוד אביו. אמר ודאי זה יהיה לו לקטרוג עצמי שלא יזכה להדמות ממש ולהיות מכל וכל שוה לאביו בענין הקבורה שיוליכוהו מיד בכל גופו להקבר אצלו. והלואי יהיה מקום להעלות העצמות בזמן הגאולה. ולפיכך קרא עצמו עצמות בחייו כנגד מה שהוא אשם על אביו בחייו

וכמה יבא נכון ע"ז מה שפירשתי על אנכי אעשה כדברך. יעויין במקומו. נמצינו למדים שהנהגה זו של מכ"מ הוחלטה בפרטות בעניני יוסף ע"ה ברוב דבריו. ונודע כי הסבה אשר לעבד נמכר יוסף. היתה בעבור לשונו מה שדבר על אחיו. ובפרט על שהיו מזלזלים בבני השפחות וקורים אותם עבדים. וא"כ כדי שיצא מעבדות לחירות ויתבטל העונש. צריך שיתקן עותתו באותו הדבר עצמו שעליו נענש בדבור ובלשון. ולפיכך נמשך עבודתו וברזל באה נפשו. עד עת בא דברו של יוסף. וצרף הוא ית' והבחין דבור של יוסף דהוה מלה דכשרה והחזירו למוטב ואז נסתלק העונש ושלח מלך ויתירהו. ונמצא הלשון סבבה הצלחתו בהיותה בשלמות. כמו שגרמה צרתו מעיקרא בנטיתה מזה. ומחשובי האברים שבראש הם העינים אשר נתנו בחלק העליון שבו למעלתם. והם מצרנים שכנים אל השכל. כי מן המוחש מהם בא האדם אל המושכל. ולא הושמו בו אלא לעיקר הראייה באותיותיה של תורה ולעיין בהם להשכיל ולהטיב. וע"ז אמר המלך שלמה עליו השלום בחכמתו: