בינה לעיתים חלק ב רמא

שבשום זמן אבוא לידי שכחת הפקודים שלך לשכוח איזה מהם. כי הלא אתה נתת לי חיים לכל חלקי בהם ולא בזולתם. והרי הם כזכרון מקומי. שבהביטי כל אבר ממני שחיותו תלוי במצוה השייכת לו אני זוכר אותה המצוה. וכבר כתבתי על כוונת זה הכתוב שאמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. שהזהיר לבלתי הוסיף על מנין המצות. לומר שהן יותר מרמ"ח ושס"ה פן יעשה הוכחה ויביא מופת וראיה על ההפך. בך בעצמך מסכום מניני אבריך וגידיך. שכיון שאין בך אלא רמ"ח אברים ושס"ה גידין. וכל המצות הן כנגדן אם כן תשאר אתה בכזב ושקר במה שהוספת על מנינן. ואמנם עם היות אמת שכל האברים ושאר חלקי הגוף. כלם משתתפים בשמירת המצות. או להפך. מ"מ יש בהם אברים ראשיים שבהם מתרשמות הפעולות יותר. והם העיקרים במעשה השלמות ונכללים בארבעה היותר עצמיים. הראשון הוא הראש בכללו אשר בו השכל והעינים והאזנים והפה עם הלשון ויתר החלקים. השני הלב שהוא המנהיג הגדול וכמלך לכל אישי הגוף. הג' הידים שהם כלי המעשה. הד' הם הרגלים בעלי התנועה בהליכה. ובמה שנוגע לראש נודע מעיקר ענינו היות בו ההשכלה להשיג העיון והלמוד בתורתנו הקדושה שתתעלה שהיא תוקף כל השלמות אשר עליו אמרו חכמינו ז"ל. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. שפירשוהו על המושכלות המושגות בראש כנודע. ואני מדייק זה מאמרו ועטרותיהם בראשיהם. כי אות הבי"ת שעל הרוב היא בי"ת הכלי מורה על המקום שהדבר המתקומם בו הוא מונח בתוכו והדבר מבואר שהעטרה היא סובבת את הראש. והיא חוץ ממנו ונמצא הראש מונח בתוך העטרה ולא העטרה בתוך הראש. וא"כ לא היה לו לומר ועטרותיהם בראשיהם ויותר היה צודק ועטרותיהם על ראשיהם כמו ועטרת תפארת על ראשיהן דיחזקאל. וכן נזר זהב על ראשו. ואקח את הנזר אשר על ראשו הנאמר אצל שאול. או לכל הפחות אות הלמ"ד מתיישב יותר כמו תשית לראשו עטרת פז. אבל הענין הוא כי כבר התפרסם היות המרכז בערך העגולה יקר ומעולה מאד שהדבר הסובב הוא כמו שומר מה שבאמצעיתו. ואמרו מי גדול השומר או הנשמר וכו'. ולפיכך לגדולתו יתברך אנו אומרים בדרך משל שכל פינות צבאות מלאכי מעלה סובבים כסא כבודו ע"ד ששים גבורים סביב לה. שזה הוד והדר למסובב. ובזה מובן לקצורי הפסוק שאמר זכריהו ע"ה

ואני אהיה לה חומת אש סביב נאם ה' ולכבוד אהיה בתוכה. שהם דברים צריכים באור. ומאמר נאם ה' הוא לבלי צורך כי כל אותם הפסוקים דברי ה' הם ונכנס בין הדבקים. אלא הוא הדבר אשר דברנו שלעולם הנשמר גדול מהשומר. והסובבים את המלך הם קטנים בערכו ואם כן אין הפה יכול לדבר שהוא ית' סובב את ישראל כחומה לשמרם. כי אינו דרך כבוד כלפי מעלה. ועכ"ז מרוב טובו הכתיב על עצמו אהיה חומת אש סביב לה. וזה נאם ה' כי הוא ית' לבדו יכול לומר כן ומנאומו יצא. שאלמלא לא אמרו ה' אנחנו לא היינו מורשים לומר כן. אבל עכ"ז לכבוד אהיה בתוכה. עם היות שאני הוא הסובב ובגדר העגולה והם בגדר המרכז שהוא בתוך ואמצע העגולה. מ"מ ברבות הכבוד שלי וליקר תפארת גדולתי אהיה בתוכם אצמצם שכינתי להיות בתוכם ושהם יסובבו אותי. כאלו אני באמצע והם סביב סביב לי. כענין המלך המסובב מעבדיו. ולפ"ז אני הוא המרכז ועגולה הסובב והמסובב כב"י הכל בו ית'. ונאמר לעניננו כי הצדיקים להיותם עושים עיקר מהאושר האמתי שהוא השגת המושכלות בעוה"ב. והוא תכלית ההצלחה הנפשיית. לכן אמר שהצדיקים יש להם העטרות הפך העולם. שהמלכים ישימו העטרות חוץ לראש וסביב לו להתכבד בהם. אבל הצדיקים העטרות שלהם הם כמרכז בתוך ראשיהם מבפנים שהם ההשגות השכליות אשר במוח והשכל שבתוך הראש. כי בזה השלימו את ראשם בעוה"ב. ומהחשובים שבאברים אשר בכללות הראש. הוא הפה שבו הלשון. וממנו תוצאות חיי השלמות או הפכו. כדברי החכם ע"ה במשליו מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ולא בא בדקדוק אמרו אוהביה בלשון רבים. ואח"כ יאכל לשון יחיד והיל"ל יאכלו פריה. מלבד שהוא כפל מבואר שכיון שאמר מות וחיים ביד לשון דהיינו שהלשון גורמת המות והחיים אם כן זה הוא הפרי שאוכלים אוהבי הלשון והכל אחד

ונראה שיפורש על פי דבריהם ז"ל בערכין שהלשון נקראת שלשית לפי שהורגת שלשה. האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. ואין ספק שמי שנאמר עליו אינו אוהב הלשון הרע ההוא. כיון שמוציאים עליו שם רע ומזיקין אותו אבל השנים האחרים האומרו והמקבלו הם אוהבים אותו ומתהנים ממנו זה לאמרו וזה לשמעו. ועל מיתת שלשתן דבר הכתוב כי תחלה המיתה הפשוטה והמזומנת היא של הנאמר עליו. כי המקבלו הולך להמיתו. וזה הוא מות וחיים ביד לשון שהלשון גורמת בידים מיתת האיש שעליו ספרה הלשון הרע. ולא תהא נידונית כגרמא בנזיקין. אלא כדינא דגרמי שמזיק בידים. וזולת זה גם את שני אוהביה שהם האומר והמקבל שאוהבים וערב להם אותו הלשון הרע. גם אותם יאכל ויכלה הפרי של הלשון. כי הפרי אשר יצמח מהלשון ויוצא ממנו ימית גם שניהם. וזה פריה. ולפי זה אוהביה פעול ופריה הוא הפועל. באופן שיש ללשון מבוא