בינה לעיתים חלק ב רלט

;הוא הנותן החיים לאדם. שבזה תבואו לספק שמא ימעטו החיים בשביל מעוט האכילה. אלא עיקר מה שיחיה האדם. הוא מה שיצא מפי ה' תורתו הקדושה ומצותיו אשר יצא מפיו. ואם האכילה המועטת מביאה אתכם לידי השגה זו. א"כ ממנה תוצאות חיים

וממילא אין לכם להרבות בבקשת הצרכים כי אינה צריכה לכך. וזה הוא לא מעבר לים היא. ועל רוע המזג והתכונה הטבעית אמר כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'. שאין טבעך מנגד לזה. אלא הוא דבר מתקרב מאד אליך. ותקבלהו לא תדחהו להרחיק ממך מאשר אצל פיך ולבבך הוא דבר קרוב מאד לעשות. אותו כי תמיד תאמר בפיך ותחשוב בלבבך לעשות אותו. שאתה מתאוה ומתפרסם בדבריך היות רצונך וחפצך לעשותו כאשר הוא גלוי שאין לך אדם מישראל אפילו המופלג ברשע שלא היה רוצה להיות שלם שבשלמים אלא שיעצרהו המשכו אחר תאותו הבהמית. וזו הוראה עצומה כי הנטיה אל השלמות היא נטיה טבעית. וההמעדה ממה שיאות הוא מקרה חיצוני. דומה ממש כל זה לחום הטבעי עם האש הנכרי. כי החום הטבעי הוא המחזיק הבריאות ומעמיד על עמדו. והנפילה בחלי אינה אלא מחמת חום נכרי תתייחס לסבה מקרית ולא אל הטבע, והוא ממש אמרם ז"ל גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה מעכב. על הדרך שאמר המשורר ע"ה. לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי שאפילו הבני מעים שהם החלקים היותר גסים ועבי' שבטבע הרכבת האדם. אינם מצד עצמם מנגדים את התורה ומתרחקים ממנה. אלא תורתך בתוך מעי. שגם הם נוטים לה. וכל שכן החלקים המעולים כמו הפה והלב. וצדק אמרו קרוב בפיך ובלבבך לעשותו. ואולם נכלל עוד בכונת קרוב אליך הדבר מאד. כי למען לא תכבד העבודה עלינו תהיה התורה בכלל דבקה בעצמנו ובבשרנו סדרה חכמתו יתברך תהיינה כל מצות התורה מכוונות במנינה לכל אברי וגידי הגוף באופן שיצדק עליהם לומר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. שכל אבר ואבר יש לו התייחסות פרטי עם מצוה ממצוא התורה. עד שעל ידי שמירת כל התורה כפי האפשרות ישתלמו כל האברים. ומכאן נמשכה התשוקה העצומה אשר ראינו לכל השלמים להשתדל בכל כחה. שלא יחסר מהם קיום שום מצוה. ולנו לעינים אדוננו משה רע"ה שאמרו עליו בפ"ק דסוט'

דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ע"ה להכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה רבינו הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן שאינן מתקיימות אלא בארץ אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם. שנא' לכן אחלק לו ברבים וכו'. ומפשוטו נראה בבאור כמה היה מצטער שלא יהיה חסר מקיום המצות שלא יהיה יכול לקיימן בח"ל. וראוי להרגיש בו על מה נתייסדה שאלת רבי שמלאי ע"ה מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ. האם לא ידענו כמה וכמה גדול זכות הדר בא"י מפני קדושתה. והאבות ע"ה וזולתם מהקדושים לעולם נתאוו לזה. ויצחק ע"ה לא הורשה לצאת ממנה להיות עולה תמימה. ואם כן מה זו שאלה מפני מה נתאווה משה להכנס וכו'. גם אמרו יתברך כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר. יראה דבר זר לייחס לאדון הנביאים ע"ה יכוין לשמש את רבו על מנת לקבל פרס כי אפי' יהיה לשכר העולם הבא לא יאות כנודע. ואגב אורחין יש לדייק למה האריך לומר הרבה מצות נצטוו ישראל שאין מתקיימות וכו'. כי פשוט הוא שהמצות נצטוו לישראל יאמר בקציר עיקר הכונה הרבה מצות אינן מתקיימות אלא בארץ. וכן אמרו כדי שיתקיימו על ידי הוא לשון כבד ולא היה לו לומר אלא כדי שאקיימם. ואיך מוכיח מפסוק לכן אחלק לו ברבים שיתן לו שכר כאילו עשאם ושעל תאותו לקיים אותם המצות נאמר. כי אין אנו רואים רמז מזה בכתוב עם שנדרשו כלם על משה רבינו ע"ה

ונאמר בבאורו כי רז"ל המה ראו בששאל מרע"ה אעברה נא ואראה וגו'. משמעות דברים אלו הוא שלא היה מבקש להתיישב שם בדירת קבע. אלא היה מספיק לו לעבור שם עד כדי שיראנה בלבד ולא היה חושש לצאת אח"כ ממנה. נמצא שלא היה שואל אלא הכניסה בלבד לא הישיבה בה. ועל כן חקר רבי שמלאי ע"ה. כי בשלמא אם היה רוצה לעלות שם כדי להשתקע ניחא שהיתה כונתו לזכות לדירת הארץ הקדושה מפני מעלתה וכתאות יתר האבות. אבל אנו רואים שלא נתאוה אלא ליכנס בלבד ולא לדור. כי אעפ"י שאמרו כל ההולך ד' אמות בא"י וכו' זה הוא במי שנקבר שם כאשר נתב' במקומו וא"כ מפני מה נוכל לייחס שנתאוה לכניסה זו בקרבה האם נאמר שהית' כונתו למלאת תאותו לשבוע מטובה ופריה כדרך הרוצים להכנס בגן או בפרדס למלאת כרסה כדי שבעם מפירותיו פעם אחת. אעפ"י שלשעה קלה יצאו ממנו ועוד לא ישובו. זה ודאי לא יתכן חלילה באביר הרועים הנאמן ע"ה. ולכן אמר שכונתו היתה רצויה לתכלית מעולה מאד. והוא מה שנודע מטבע עוצם שלמותו של מרע"ה כי לא הספיק לו מה שהשיג להשלים את עצמו אבל השתדל תמיד להדמות לקונו יתברך בהשלמת זולתו עד שנאמר