בינה לעיתים חלק ב רלג

ה' ישרים משמחי לב הם גורמים שמחה לבב. יען בא האות עליהם מהחוש וראית העין. כי מצות ה' ברה מאירת עינים. כנודע ממעמד הר סיני באופן שלא יפול שום ספק במה שראינו בעינינו ועל המושג בעיון וחקירה אמר יראת ה' טהורה תהיה נצחית ותעמוד בלב העוסקים בה לעולמי עד. וזה כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו. בהעמיק העיון בהם. ובדרוש בם על צד החקירה אשר אינה דבר אחר כ"א בקשת האמת בהבחנת הצודק מהבלתי צודק. ימצא כי המשפטים האלה הם האמת בעצמה והם מצודקים אצל השכל ואינם יוצאים מגדר הצדק. מעתה כיון שהתורה כלה תשתלם השגתה בשלשת הענינים האלה. ראה אדוננו משה ע"ה. כי גם אמונת ההשגחה אשר היא שרש ועקר כל הדת. תתאמת גם היא אצלנו בשלשת מיני ההשגה. הכל למען תשאר חקוקה בקרבנו במסמרות נטועים. אם מצד המקובל. כתב חמשה חומשי תורה. אשר הם מלאים על כל גדותם מעידים ומגידים בכל עבר ופינה מפרטות השגחתו יתברך בענינים אין מספר. ואם מצד המוחש באה ההרחבה לכתוב בפני עצמו כל ענין בלק ובלעם אשר אז עינינו ראו ולא זר נפלאות תמים דעים בהשגחתו הנוראה להגן על עמו בחירו ולהציל אותן מכל הסכנות ולרסן פי בלעם להכריחו להביא עליו ברכה ולא קללה. וכן בפרוע לו מדה כנגד מדה. להפילו בחרב. כאשר בלי ספק נתבאר כל הספור ההוא עם כמה ענינים אחרים באורך באות' הפ' שכתב לבדה. ואם מצד החקירה והעיון כתב ספר איוב אשר נודע מענינו היותו כלו ויכוח מחקריי על ענין ההשגחה. בהצעת הטענות בכמה חלקי הסותר. עד שנתבאר אמתתה מהכרח העיון הצודק אשר בהתחבר שלשת הספרים האלה נשלמה האמונה בדרוש ההצלחה בסלוק כל ספק. והסתכל עד היכן הגיעה גסות הרוח של השוטה בלעם הרשע הזה שהי' מתפאר ומשתבח בעצמו על שלשת הדברי' האלה. לומר שהיו אצלו ביתר שאת מכל אשר זולתו. כשנשא משלו אמר נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. הגזים הבליעל בעניניו שהמקובלות אצלו אינם מב"ו אלא ממנו יתברך כי הוא שומע אמרי אל וממנו מקבל. והידיעה המושגת לו במדע שכלי ומחקרי אינו דעת אנושי כאחד מבני האדם. אבל הוא יודע דעת עליון. ומוחשיו ע"י חוש הראות אינם דברים חמריים וגשמים אלא מחזה שדי יחזה בהגלות עיניו. תיפח רוחו כי מגובה לב אמר דברים אשר לא כן. ואינו מן התימה כיון שידענו זדון רשעו ושנאתי העצמית לישראל יותר מבלק. כאשר הורה כשיעצו להפקיר בנות מואב להרחיק השגחתו ית' מעל ישראל כמו שדרשו ז"ל על פסוק ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ואני משער בכונת בלעם. כי בתחלת הכ' אמר וירא בלק וגו'. ויגר מואב וגו' יאמר שבלק שהיה ממדין הומלך על מואב ועמו ולפי שעתה ראה בלק כל מה שעשה ישראל לאמורי ושהוא קרוב לעשות כן למואבים. ועכ"ז עמד בלק מנגד ולא עשה שום מין התעוררות להגין על מלכותו. נכנסו בחששא שהוא אינו חושש עליהם כלל ולפיכך ויגר מואב נכנס מגור בלבם ושלחו דברי תרעומתם לזקני מדין עמו של בלק לאמר עתה ילחכו הקהל וגו'. כלומר עתה שהמלכנו מלך מביניכם. אנו בצרה הזאת שאינו חס עלינו. כי אלו היה מבני עמנו כאשר בתחלה אולי לא היינו בסכנה זאת. ובאר הכתוב הטעם למה אמרו עתה. והוא לפי שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. וזו היא סבת תלונתם. אז הוכרח בלק לשלוח מלאכים אל בלעם. ובאר לו כונתו כי אינו חפץ בכליון עם בני ישראל. אלא שלפי שעה באותו העת בלבד יקללם בעודו מלך שלא יתרעמו ממנו. וזה הוא

ועתה לבה נא ארה לי וגו' לעת כזאת אולי אוכל לגרשו מן הארץ בעודני מלך. כי לא איכפת לי במה שיהיה אחרי. ובלעם ברוע לבו אמר לו ואגרשנו לגמרי. כדבריהם ז"ל. ועבר מה שעבר ממה שמנעו ה' לקלל עד עכשו. שנשלמו הנבואות ובא להשיאו עצה. ואמר לו הנני הולך אל עמי. כי אפי' בדרך עצה לא אוכל לומר לך מאומה מקום הזה אלא במקומי. ולכן גם אתה לכה אל המקום אשר אלך שם ואז אתן לך עצה באופן שיצא מכוונך לפועל. שמה שיעשה העם הזה לעמך. לא יהיה עתה בזמן הזה עודך מלך עליהם אלא באחרית הימים ורק שלום ואמת יהיה בימיך. והיא עצת הזמה כי בזה יסלק הוא ית' שכינתו מישראל ולא יוכלו עתה להלחם נגדך. וכן היה כי וישב בלעם למקומו וגם בלק הלך לדרכו. פירוש גם בלק עצמו הלך לדרכו של בלעם לקבל עצתו ותכף שקבלה וישב העם וגו'. שצרפה למעשה לולא רחמיו ית' ע"י פנחס ז"ל. ונמצינו למדים מכל האמור כי במה שנוגע אל חלק הדעות והאמונות. תאות החקירה השכלית לא יגיע ממנה שום נזק. ואולם בענין המצות המעשיות אין הדבר כן. כי אחר אשר אין לשכל מבוא במציאותן שאינן מחוייבות מכח ההקש והטענות. לפיכך צריך להסכים בשמירתן בהחלט מצד השתעבדות אל צווי התורה המסודר' ממנו ית'. ואחרי מונח זה אם אולי ירצה להזדרז בהשתדלות לדרוש ולבקש איזה טעם אל המצות לא הפסיד כלום כי אפילו אם לא ימצאהו ולא ישיג בשכלו מאומה. לא יניח בעבור זה מלשמור ולקיים כל מצות ה' אשר צוהו הוא מאמר דוד המלך ע"ה