בינה לעיתים חלק ב רכט

וסרת טעם. ואומר והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכל העוסק בת"ת ה"ז מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. והמתיישב יותר בפירושו כפי פשוטן של דברים הוא כי התורה שתתעלה יש בה מעוצם שלמות ממציאה ית' אשר לא יגרע ולא יחסר חלילה אצל גדולת מעלתו. מה שיחטא ואשם האדם נגדו. אבל המגרעת והחסרון הוא אל החוטא עצמו ואתו תלין משוגתו ע"ד שחת לו לא בניו מומם. והוא מה שהיה אומר איוב

חטאתי מה אפעל לך וגו' ואהי עלי למשא. יאמר כמתרעם על שהרבה עליו ה' ית' יסורים קשים על עונותיו. כאלו ח"ו יגיע לרום גדולתו מהם איזה דבר ושבעבור זה ינקם ממנו וזה אינו כי האמת הוא שאם חטאתי מה אפעל לך נוצר האדם. איזה התפעלות חלילה יהיה לך ממה שאני חטאתי. והדבר הוא בהפך. וא"כ למה שמתני למפגע לך. למה אתה שם אותי היותי פוגע בך ח"ו כאלו אני בחטאתי עושה איזה מפגע בעצם שלמותך. מה שאינו כן אלא ואהיה עלי למשא. המשא כבד דהיונו כובד החסרון והעדר השלמות בחטאי הוא עלי על עצמי. ואליך לא יגש מאומה. ולמה תייסרני כמי שפוגע בך חלילה. כמו כן התורה הקדושה. כל העושה לה איזה עלבון. אל יחשוב שיש אצלה שום עלבון ממש לגביה דידה. אלא אדרבא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. אוי והאבוי מהעלבון שעושין הבריות לתורה היא להם בעצמם. כי הם באמת הנעלבים בעצם וחסרים טוב במה שעולבים את התורה. והיא בתמימותה טהורה עומדת לעד מבלי תקבל שום חסרון שהיא ממש כנזם זהב אשר באף החזיר שבטנפו אותו אין הזהב עצמו מקבל שום חסרון ולכלוך כי לעולם הוא זהב בשוויו אלא שהחזיר עצמו אובד בטנפו אותו. שעד עכשיו היה מקושט בתכשיט זהב נכר ונגלה. ועכשיו שלכלכו אינו מצהיר בו ולא נודע היות בו תכשיט זהב מאומה

ואולם אני מבין עוד בכונת הברייתא בנוסח לשון זה אוי להם לבריות וכו' שכל מי שאינו עוסק וכו'. כי מהראוי היה שיאמר מתחלה ג"כ אוי להם לכל העולבים התורה שכל שאינו עוסק וכו'. ומה לו לזכור הבריות אבל יראה כי נודע שקיום מציאות כל הנבראים אינו אלא על התורה וזולתה אין להם שום העמדה כדרשתם ז"ל על נמוגי' ארץ וגו'. וכן אם לא בריתי וגו'. ע"כ אמר כי לא יחשוב העולב את התורה ומתבטל מעסוק בה. שהוא מזיק ומפסיד לו לבדו ואין לזרים אתו. כי אין הדבר כן אלא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה נמשך הפסד כללי לכל הבריות כלם. מחמת העלבון שעושה הפרטי הבלתי מתעסק בתורה. כי כיון שקיומם תלוי בה נמצא שהעולבה גורם לכל הבריות אוי והמעדה שהם מוכנים אל התמוטטות. כי אמנם העולב עצמו. שהוא מי שאינו עוסק בתורה. זה אין שום ערך לכובד ענשו ולא יכנס בגדר אוי גרידא. שכל מי שאינו עוסק בתורה. הנה הוא נזוף מנודה מופרש ומובדל ממחיצתו ית' ר"ל. שאין שום צרה בעולם ושום רעה שוה לה. ובאר מעוצם הפסד והשחתת הפחות ונבזה הזה שאינו עוסק בתורה באמרו ואומר והלחות ממשה אלהים המה אל תקרי חרות וכלו. ואני מבין זה בדבריהם ז"ל פ' אלו נדרים

אמר רבי יהודא אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמי' ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' ופירש"י ז"ל לחכמים דכתיב מי האיש החכם. לנביאים ולמלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי' ה' אליו ויגידה. ויש לדקדק מנלן לכלול נביאים ומלאכי השרת באמרו אשר דבר פי ה' אליו דתפסת מועט תפסת. ואולי אינו אלא על הנביאים שגדרם האמתי הוא שהוא יתברך מדבר אליהם דברי נבואתו ומאן דכר שמייהו דמלאכי השרת. שאין פרטית גדרם שידבר פי ה' אליהם אלא שהם שמשים לפניו יתב' לעשות שליחותו כי ע"כ נקראו מלאכי השרת המשרתים את פני האדון. והר"ן ז"ל כתב מדכתב ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע לאהדורי טעמא אלא קב"ה בלחוד וכו'. משמע דלאו בפי' איתמר בקרא האי דמלאכי השרת. אלא מכללא דלא אהדר אלא קב"ה. ויקשה דא"כ מהאי כללא כלהו אימעטו מ"ה נביאים וחכמים דהקב"ה בלחוד אהדר ולא זולתו וא"כ למה צריך לפרט חכמים ונביאים ומ"ה. יאמר בכלל דבר זה נשאל ולא פי' אלא הקב"ה וקרא גופיה ל"ל מי האיש וגו' אשר דבר ה' וגו' יאמר בקצור מי יבין את זאת ויגידה ויאמר ה' וגו' וממילא הוא דכלהו ממועטים. או אם בא לפרט יפרט ג"כ מ"ה. ובמאמר עצמו יראה זר איך סכלו כלם ולא מצאו מענה וכי צדיקים היו באותו זמן ואכשור הנהו דרי. והלא נודע בפרסום כמה גדלה רשעתם ועצמו חטאתם. ולא יספיק מה שאמר רבינו יונה ז"ל בודאי עוסקים בתורה היו תמיד אלא שלא היו עוסקים לשמה וזה לא נודע אלא ליודע תעלומות בלבד וכו'. דתינח מעסק התורה. אבל רבוי עונותיהם לאין מספר. מי לא הוו ידעי להו דודאי היו ראויים לכמה וכמה עונשים. ועוד דלפי דבריו ז"ל היו עוסקי' בתורה שלא לשמה ומלבד שלשון עזיבה מורה העדר הלמוד בה בהחלט. הוא הפך דברים ז"ל במדרש בפתיחתא דאיכה דמייתי התם ר' הונא ור' ירמיה האי קרא גופיה דעל עזבם