בינה לעיתים חלק ב רכה

יבקשו תורה וכו' כי אתא רב דמי אמר אמרו במערבא ר' מאיר אשכח תמרה אכל תוכלא ושדי שיחלא לברא וכו'. ורבא בר רב שילה אמר ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. והרגישו האחרונים ז"ל מאי מתרץ תוכו אכל קליפתו זרק. וכי המקשה הוה אסיק אדעתיה דר"מ אכל גם קליפתו ח"ו. פשיטא דידע דר"מ לא לקח מלמודו ממנו אלא הטוב. ועכ"ז הקשה דאפילו תורה תמימה אסור ללמוד ממנו לפי שאינו דומה למלאך ה'. וא"כ איך יתורץ באמרו קליפתו זרק. ובשלמא למאי דתריץ מעיקרא הא בקטן הא בגדול. ניחא דר"מ להיותו גדול ידע להשמר שלא ילמוד ממעשיו הרעים. אבל לאידך תירוצא דקליפתו זרק קשה. והן לתירוצא דתמרא. ועם כי לפי הפשט יש מקום לומר דהיא היא דדוקא ר"מ היה כח בו לאכול הראוי לאכילה ולזרוק הפסולת שהיה גדול. אבל אחרים הקטנים יאכלו הכל ביחד וילמדו ממנו הטוב והרע. ואפשר לי עוד לומר ע"פ דרכם כי כונת אלה התירוצים היו לדקדק בלשון הפסוק ולומר כי מה שאמר הכתוב ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו וכו'. היינו דוקא לענין בקשה ממש לילך האדם לבקש ולשאול ממנו שילמדהו תורה זה לא יעשהו אלא כשיהיה הרב דומה למלאך ה'. כי ודאי לא ילמדהו אלא דרכי ה' ודבריו בפיו אמת. אבל אם אינו דומה למלאך ה' כי רשע הוא. לא יבקש ממנו בבקשה מפורשת שישכילהו וילמדהו דעת. כי בראותו שזה שואל בפיו ומבקש ממנו ללמוד. אז להכעיס ישתדל ללמדו אורחות עקלקלות אם באמונות כוזבות ואם במדות פחותות ומגונות. ויהיה מתעצם על ככה לחקותם בלב התלמיד. אמנם ר"מ ע"ה נתחכם על זה כי לא היה מבקש ממנו או שואל לו שום ענין. אלא היה אדרבא הוא משתדל בפיו להחזיר את אחר למוטב אלא שאגב אורחין היה אחר אומר מילי דמעליותא מבלי שיבקשם ר' מאיר. כי אחר היה שואל ממנו פי' הפסוקים. ור"מ משיב כפי סברתו. ואח"כ אחר מאליו היה אומר פירושם. ובזה היה ר"מ מוצא למודים אלו כמוצא מציאה בהיסח הדעת כי אחר היה אומרם מעצמו. ולא היה בזה מתעצם להכשיל את ר"מ. לא בדעות הפנימיות ולא במדות החיצוניות. ונמצא בזה כי בענין הדעות. היה ר"מ כמוצא תמרה. כי מה שמוציא לחוץ מהאמונות שהוא אינו מאמינם להשחתת שכלו. היה ר"מ אוכל ומקבל לטוביותם. אבל מה שנשאר בפנימיות הם האמונות הנפסדות שהיה אחר בדעתו מאמינם. זרקם ר' מאיר לחוץ ולא לקחה אזנו שמץ מנהו. ובענין המדות היה ר"מ כמוצא רמון. כי מה שהיה אחר אומר בפיו ממה שמוציא משכלו במעלות המדותיות היה אוכל ומקבל כתוכיות הרמון. אבל מלבושו החיצוני הם המדות הפחותות שהיה אחר מתנהג במעשים רעים. קליפה זו זרק לחוץ. ולא למד ממעשיו כלל. בו שהתלמיד חכם האמתי לשילמדו ממנו צריך שיהיה מסולסל. אם בדעות הפנימיות ואם במעשים החיצונים. ע"כ הארוץ עץ אשר הוא רמז לת"ח שהוא כלי המחזיק התורה הנתונה בו. צריך שיהיו לו ארון של זהב מבפנים בטהרה וזכות אמונותיו כזהב טהור. וגם ארון זהב מבחוץ במעשים ומדות טובות טהורות ומזוקקות כזהב

ואמנם השלחן נרמז בו תקון בקשת המזונות. כי התורה תזמין לו כל מזונותיו כשלחן ערוך לא יחסר בו לחם פנים לפניו תמיד והמנורה רומזת אל כללות החכמות כלן מפותחות בתורה עצמה. מבלי שתצטרך לזולתה. כי כלה מקשה זהב ומינה ובה עצמה יוצאים שבעה נרותיה שהם השבע חכמות. ואופן הארת נרותיה יורה בבאור כי היא הנותנת אורה לשאר החכמות ואין שאר החכמות מאירות אותה. ולרוע התכונה המזגית לסבת החמר. באו המזבחות אשר שם יזבחו זבחי צדק עולה וכליל ושם יותך הבשר והדם. והוא מזכרת עצמי אל האדם הנוטה אחר החמר ישחטהו וישרפהו בהבל התורה ויכניעהו באופן לא יחטא. ועל קוצר המשיג מעביות השכל. בא הכיור וכנו במראות הצובאות. כי התורה רוחצת חלודת המוח ותעשהו בית קבול. ותתן לו הארה שיפותחו בו צורת הלמודים כעין המראה. אשרי עין ראתה כל אלה בזמנם. ובכל זה שאמרנו נעמוד על דבריהם ז"ל בחמישי דערובין

אמר ריב"ל המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה שנא' הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה. שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעיו יעסוק בתורה. שנאמר רפאות תהי לשריך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנא' ושקוי לעצמותיך חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשר מרפא. והכונה אצלי כי עם היות להשגת יתר החכמות יקובצו החמשה מונעים האמורים. הנה תורתנו שתתעלה עלה תספיק היא עצמה לתקן את כלם ולהדיח ממעל לומדיה כל אחד ואחד מאלו המעיקי'. ועל אורך ההצעות שצריך הקדמות רבות לכל חכמה והתחלות לקוחות מחכמה אחרת. אמר המהלך בדרך שהוא העיון כאשר נודע ומורגל מאמרם הליכות עולם לו. והוא חסר לויה כי לא נתלוו ונתחברו אצלו ההקדמות הצריכות מכמה הצעות המלוות כל חכמה וחכמה. דע כי חכמת התורה אינה צריכה לשום הקדמות והצעות זולתה שילווהו אלא הכל בה והיא מנוה את עצמה וכן אני מבין אמרו: