בינה לעיתים חלק ב רכג

תסלק אותם אחד לאחד. אם לסבת קוצר המשיג וחסרון ידיעתו. הנה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ירצה עם היות הקדמה מונחת ומורגשת כי פתי יאמין לכל דבר ובכל מה שיאמרו לא יתרצה ויתפייס יהיה אמת או שקר. ולא יתעורר לחקור ולידע אם מה שהעידו לא היה כן באמת או יש איזו ערמה בדבר. מ"מ יקרה בתורת ה' להפך. כי יש בה כ"כ מהנאמנות והאמתות במה שתעיד שעור מספיק ועכ"ז תחכים הפתי. תהיה סבה שהפתי יתעורר להתחכם לידע הדבר על בוריו וישיגהו השגת מאומתת. ויתקן חסרון קצורו ופתיותו. ואם מפני צורך בקשת המזונות. פקודי ה' ישרים משמחי לב. הלב שהוא מצטער ודואג על מה שיחסר לו מצרכי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו מבלי היות לו די ספוקו דלבא תליא בכיסא ישמח ויגל באמצעות פקודי ה. כי ע"י שמירת מצותיו לא יחסרו כל טוב ולא ראיתי צדיק נעזב וייטב לבו בכך כאמרו כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ואמר יתברך ושמחת בכל הטוב וגו'. וכדברי הנביא ע"ה הנה עבדי יאכלו וגו' ומסיק עבדי ירונו מטוב לב. ואם לקושי הדבר המושג היות עמוק מכוסה ומוצנע. הלא מצות ה' ברה מאירת עינים. נשתנה לעלויא גדר ידיעת מצוחו יתב' בתורה הקדושה מידיעת חכמה זולתה. כי לא ישיג אדם שום מושכל אם לא באמצעות החושים. ומן המוחשות יבא אל המושכלית. וכמאמר החכם מי שיחסר לו חוש מן החושים תעדר לו ידיעה מן הידיעות. באופן שלפי זה נמצא שחוש הראות הוא המאיר והמכין הדרך לידיעת המושכל התלוי בו. אמנם תורתנו שתתעלה. היא להפך כי אינה צריכה להארת והדרכת העינים להשיגה. כי היא כ"כ קלה וברורה מצד עצמה. שאדרבה היא תאיר העינים. והיא נותנת עוז ותעצומות להשגת החוש. ואם מצד נטיית החמר המתלכלך בטנופת הדברים הכלים ונפסדים מעניני העוה"ז. הרי יראתו ית' מטהרת ומזכרת בטהרתה ופרישותה כל כתמי ולכלוכי העונות בענינים הגשמיים. באופן שתעמוד לעד ולנצח נצחים. ואם לסבת רבוי ההקדמות ואורך ההצעות. דע כי לא כחכמות החיצוניות הצריכות זו לזו. חכמת תורתנו הקדושה. כי החיצוניות לא תצדק אחת מהנה על מתכונתה אם לא בהקדמת זולתה. כי לא יוכל להיות תוכן מי שלא קדמה לו ידיעת ההנדסה והתשבורת. ולא יהיה רופא מי שלא נתעסק תחלה בפילוסופיא הטבעית. ולא ישיג שום ידיעה אם לא הורגל בהגיון וכיוצא. נמצא שהאחת היא המצדקת ומכינה את חברתה שזולתה לא היה לה מציאות. אבל תורתנו אינה צריכה לשום חכמה ושום למוד מבחוץ דכלא בה ומינה ובה היא מרגלת ומודיעה את עצמה בהקדמותיה התחלותיה ומושכלותיה. והוא אצלי מאמר שהע"ה

לכו לחמו בלחמי. כי בי"ת בלחמי נראית כבדה והיה ראוי לומר לחמו לחמי. וגם מלת נחמו עם שהכונה היא על האכילה והושאלה בזה להיות הלחם כעיקר המאכל. מכל מקום למה לא לקת לשונו האמתי והפשוט ויאמר לכו אכלו לחמי. אבל לדעתי הכוונה כי מטבע העולם על הרוב לבלי אכול פת חרבה לבדה כי יקוץ האדם בהתמדתה. אבל יאכל עמה דבר אחר ללפת את הפת. שהמאכל האחר יעזור לאכול הלחם בחברתו. הלא תראה מה שאמר הכתוב

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. וכבר הרגישו המפרשים ע"ה. אם לא היו יודעים מה הוא. היאך קיימו ואמרו שהוא מן. ופירשו כי מן הוא אמרו דרך שאלה כמו מה. ורש"י ז"ל פירש שהוא הכנת מזון כמו וימן להם המלך. ואפשר לומר כי הם בראותם דבר דק כזה על הצורה ההיא. חשבו שאין זה עצם המזון ממש שיאכלו לפרנסתם. אבל הוא דבר נתן להם לאכול בתחילת סעודתם לעורר התאוה אל האכילה או ללפת את הפת וכיוצא. וזה הוא מן הוא. כלו' זה מזמין ומכין התעוררות האכילה. ואמרו כן לפי שסכלו מהותו העצמי כי לא ידעו מה הוא. ואז אמר משה אליהם הוא הלחם וגו' לא כמו שאתם סוברים שזה מביא אל האכילה לגרור התאוה אל הלחם אלא הוא הוא עיקר האכילה והלחם כי נתנו ה' לכם לאכלה ממש. ע"ז אמר שלמה בפסוק שאנו בו לכו לחמו בלחמי. אל תחשבו כי לאכול לחמה של תורה תצטרכו לחכמות שונות זולתה. שתהיינה אצלם כערך הלפת אצל הלחם אלא לכו לחמו בלחמי. הלחם שלה תאכלוהו עם הלחם שלה עצמו מבלי שום מאכל אחר כי הכל תמצאו בו. כעין המן שנמצאו בו כל הטעמים והוא אמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. ירמזו כי לא תסבול תורתנו שיאבד האדם זמנו ומיטב חייו בעיון החיצוניים כדי להבין מתוכם בתורה אלא כל חכמה ובכל למוד ימצא בתור' עצמה וממנ' יטעום כל טעמי הלמודים וזהו לא נתנה תורה אלא לאותה אשר בהתעסקם בה הם אוכלים המן שטועמים בלמודה כל טעמי החכמות מבלי מאכל מחוץ כענין המן

והם דברי דוד המלך ע"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדו. יאמר לרוב אמתת משפטי ה' לא יוכרחו אליהם הקדמות והצעות מחוץ. אלא הם מצודקים בעצמם אלו עם אלו יחד. ובזה נבוא אל מאמרנו. אשר בעניותי נתעוררנו לכל זה. לומר שנתחכמו הכתובי' להמשיל תורתנו הקדושה לחמשה