בינה לעיתים חלק ב ריז

אמנם ממעונות אריות מדירת האריות וממושב המקומות הבלתי ראויים לך. תבואי אתי מלבנון להיות עמי תמיד בביתי ובחומותי. ועל מזון הבנות אמר. באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי וגו' אכלו רעים שתו ושכרו דודים. איך יעלה על הדעת אהיה צר עין בממוני. לבלתי תת מזון לבנות בנותי יוצאי ירכי. שהרי בבואי לגני ובהיותי נהנה ממה שאלקט ממני אני מוותר לכל. ובנדיבות לב אמרתי כל דכפין ייתי וייכול אכלו ושכרו דודים. אם כן על אחת כמה וכמה לבנותי מה אעשה לאלה היום כל הימים אשר הן על האדמה. ועל כתובת בנין דכרין שיירשוה אחרי מיתה האב. חתם בזה במה שיספיק לכל החלוקות האחרות כדברי הנביא. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. יבטיח על רבוי הבנים יהיו לנו. אבל לא ישארו יתומים לא ממיתת האב ולא ממיתת האם שיבאו לגביית הכתובה. כי מצדי חי אני נאם ה'. וגם מצדך כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה וכאשר. נחמנו ע"ז הנביא ירמיה ע"ה באמרו לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו מה' צבאות וגו'. ואם יאמר האומר אם אנו בגדר זה אצלו יתברך הרי אנתנו בשביה בגלות החל הזה וגם בכלל מזונותינו אינם מרווחים. ולמה אינו פודה אותנו לפרנסנו ולזון אותנו בהרחבה. גם ע"ז פקחו עיניהם ז"ל והודיעו הסבה במה שאמרו פרק השותפין. תניא ר' יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. והרגשו מבואר כי לא על הצדקה לבדה אמר הכתוב שקרובה ישועתו. שהרי הזהיר גם על המשפט. ואם כן היל"ל גדולים משפט וצדקה שמקרבים את הגאולה

ונראה שהם ז"ל ראו כפל ושנוי הלשונות. כי, אצל המשפט אמרו שמרו ועל הצדקה אמרו עשו. ולאו בחדא מחתא מחתינהו לומר שמרו משפט וצדקה או עשו משפט וצדקה. או שמרו ועשו משפט וצדקה. לפיכך פירשו. שהכונה כי כבר נודע מיושר התקנה שחייבו לאשה היות מעשה ידיה לבעלה תחת מזונותיה ופירות נכסיה תחת פרקונה אבל אם היא מסרב' וכובשת תחת ידה מעשה ידיה ואינה רוצה לתת לו מפרי נכסיה אלא מחזקת את הכל לעצמה. איכא איבה ולמה יפרנסה או יפדנה. והנה הוא יתברך לא ירצה לעצמו כלום מנכסינו בי לו תבל ומלואה וממנו הכל. אבל מה שמבקש מידינו הוא שנתן מממוננו לקרובים אליו הם העניים. להפליג בצדקה. וזה כל פרי הנכסים שהוא ית' כב"י נהנה מהם. וע"ז אמר ע"י הנביא ע"ה אם תרצו שאני אעשה את שלי לפדות אתכם זאת בכל הארץ. שהכל ידעו ויכירו הנסים ולקרב ישועתכם. גם אתם עשו את שלכם ושמרו וקיימו המשפט. והדין הקצוב בזה. והוא שתעשו הצדקה הראויה לעניים. כי היא חלקי מפירות הנכסים. ואז גם אני אפדה אתכם. ותהא קרובה ישועתי לבא וצדקתי אשר בכל עת ובכל שעה אני עושה עמכם צדקה וחסד. אלא שהיא נסתרת ולא מפורסמת. בזה תהיה גלויה ומודעת אשר אני עושה לכם. ועדין כפי הדינים האלו יראה שיש עכוב אחר לפדיוננו בגלותנו זה הבטיחנו על בטולו המשורר ע"ה באמרו

נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבקר. יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. וכבר פירשנו פסוקים אלו במקום אחר באופן מתיישב ועתה יפורשו לפי כונתנו. כי חיוב הבעל לפדות את אשתו אינו אלא בפעם הראשונה. אבל אם נשבית עוד פעם שניה אינו חייב לפדותה עוד. וא"כ מאחר שכבר גאלנו יוצרנו יתברך לזמנים שעברו שמא לא יחפוץ חלילה לגאלנו עוד. כי כן הוא משפט הבעל עם אשתו לזה אמר כי לא יהיה זה כן אצלו יתברך. שלא יתנהג עמנו ע"פ עצומו של דין. אבל יתחסד להכנס לנו לפנים משורת הדין. כמנהגו הטוב להיות רב חסד. וזהו נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר. אמת הוא שנפשנו היא מאותם שממתינים בקר הישועה והגאולה. אחרי חשך השביה והגלות לא פעם אחת בלבד. אלא עוד חוזרים ושומרים לבקר פעם אחרת. ואולי יצמח יאוש מהפדיון פעם שניה. לא היא כאשר אנו אומרים בקדושת מוסף של שבת יגאלנו ברחמיו שנית לעיני כל חי. הן גאלתי אתכם אחרית כראשית והוא אמרו יחל ישראל אל ה'. כי אלו לא היה מתנהג אלא כפי הדין הגמור. היה מקום לחוש שלא יפדה אותנו פעמים רבות. אלא הפעם הראשונה בלבד כהלכת גוברין יהודאין. אמנם עם השם יתברך משתתף החסד שעושה לפנים משורת הדין ולכן הרבה עמו פדות. הרבה פעמים יפדה ויחזור ויפדה כפי המצטרך ואין לחוש. האמנם זה ה' קוינו לו לא נצטרך עוד לפדיון אחר אחרי גאולה זו. כי אז יהיה הקשר אמיץ ויעלה הזוג בינינו לעולמי עד לא יפרד עוד. וימשכו האירוסין לנצח נצחים. אשר זכינו להם מעת זמן מתן תורתנו והיא סבה עקרי' לשמתתנו העצמית בזה החג הקדוש. ומצטרף לזה כי יתר המועדים עיקר זכרם ושרש הויתם הוא בעבור מה שקבלנו בהם מההטבה וההצלה לענינים נוגעים אל הגופות כעין יציאת מצרים והקפת ענני כבוד וכיוצא. אך חג העצרת הזה כלו לה' לבדו. לדבר הנוגע אל ההצלחה הנפשיית והאושר האחרון. אשר השגנו בקבלת התורה שתתעלה. וא"כ כפי ערך יתרון האושר הנפשיי