בינה לעיתים חלק ב ריג

גרשון הגדול ממנו. ורצה ית' להודיעם כי המעלה הנתנה להם בפרטות אינה מפני היחס והמשפחה אלא לפי מה שיש בהם מהשלמות. ועז"א

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. ופשוטו ידוע שגם הם חוזר לבני קהת האמורים בפ' הקודמת. אך אפשר לומר אל יחשבו ירימו ראש ויהיו מעולים בעבור כבוד משפחת בית אבותם הנשאים אע"פ שהם עצמם לא יהיו כן. אלא נשא את ראש בני גרשון יהיה נשיאות ראש ומעלה וכבוד לבני גרשון. כאשר גם הם לבית אבותם למשפחותם. כשהם יהיו גם כן נמשכים ומתייחסים לבית אבותם שילכו אחריהם ויעשו כמעשיהם. ואז יהיה כל אחד מהם בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי. אבל בלאו הכי אין כל מאומה בידם

הסבה השנית לגרמת הגאוה. הוא היופי וקלסתר הפנים. כי בראותו עצמו נחמד למראה בקומתו וצביונו ותאר אבריו יגבה לבו ויפחז עליו יצרו. ורפואתו שיעריך יפיו החיצוני עם כעורו הפנימי וטנופת מעיו ושתן כיסו. שאלו ראה כל זה על שלחנו. היה בעיניו נמאס ויזכור העפושים המתילדים בגופו כנים ופרעושים ונגעי בני האדם אשר יעלה בשרו גילדי גילדי טינרי טינרי. וסופו בא לידי מיתה יבאש גופו ותכסהו רימה ויהיה משחת מאיש מראהו. אז יכנע לבבו ואל יביט אל מראהו ואל גובה קומתו. וע"ז בא הצווי השני צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. למען ישגיחו כמה נתעב ונאלח הגוף הנגוף הזה. ויהיה להם מאוס מראות המצורעים מלאי נגעים. והזבים אשר הוא עבר דרך אותו המעבר. והטמאים לנפש אשר נטמאו על מת ואז יכנע לבבם ולא תשלוט בהם הגאוה. וספר הכתוב

ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. והוא מבואר הכפל כי כיון שאמר שעשו כן בני ישראל וכי שלחום. מה זה חזר לומר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו. אמנם יאמר כי למה שה' צוה להם הפעל עצמו לשלוח אותם. והכונה והתכלית בזה להכניע החמר בל יתגאה בשביל יפיו והדרו. שזה בארו ודבר אותו למשה ע"ה. העידה התורה כי שניהם עשו בני ישראל תחלה עשו בפעל ששלחו אותם. ועוד ג"כ כאשר דבר ה' אל משה שיהיה זה מניע להשפיל גאונם מיופי תמונתם. כן עשו בני ישראל כי ראו לקחו מוסר ושמרו הכונה המבוקש

סבה שלישית ועצומה היא אצל האנשים. והוא העושר והצלחת הנכסים כי בראות האדם היותו מלא על כל גדותיו מרוב כל הון. יגבה לבו ויתקיים בו ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ורפואתו שיחשוב היות העושר בלתי מתקיים באדם. וכמה צרות באות על העשיר בעבור עשרו. ואולי יצבור העושר לרעתו. ויצייר בדעתו כי מאומה אין בידו משלו. שהכל ממנו ית' ואינו אלא פקיד ונאמן על אותו הממון לפרנס בו עניים. שהם שלוחיו יתברך הבאים בהורמניתא דידיה. כדרך הסוחרים השולחים ממונם לפקידיהם במקום אחר. אשר ע"י כתב חלוף מסדרים יפרעו סך כך לפלוני מהממון שיש להם שם. והפקיד יחוייב לפרוע ככל הכתוב בפיתקא ההיא. ואם אולי המביא הפתקא אחר שקבל המעות יברח עמהם ולא יביאם אל בעליו. אין לפקיד בזה כי אם להראות הכתב חתום מיד בעל הממון כי על פיו נתנו לשלוחו. ואם ימאן מלתת לו ה"ז פושע ומועל בחיובו. כן העני בא בשליחותו ית' ומראה כתב ידו פ' נתון תתן לו הענק תעניקנו וכיוצא. וכיון שממונו יתברך בידינו. ואנו מחזיקים היות זה עני. מחוייבים אנחנו ליתן לו. ואם אחר כך נמצא רמאי והולך בדרך לא טוב. אנו את נפשנו הצלנו. ועל כתב ידו יתברך סמכנו. וכבר יומלץ ע"ז מה שאמר המלך דוד

כי ממך הכל ומידך נתנו לך. כל מה שיש לנו הוא שלך. ואנו פקודיך. ואשר אנו נותנים בעבורך מידך נתנו לך מחתימת ידך וממה שכתבת עלינו וצויתנו לתת נתנו לך. אשר אם ח"ו לא עשינו כן היינו מועלים מעל. ואם בממון אשר הוא אצלנו כך כ"ש וק"ו שאין לשלוח יד בממון חברו ולגזול ח"ו. וממנו נקח עוד ק"ו אחר. אם המועל בשל חברו תאשם הנפש ההוא ויתחייב בקרן וחומש כ"ש המועל אצלו ית'. וע"ז באה פ' מעילה לגדור גדר לבעלי הממון. אל יתגאו לרדוף אחריו ויסתפקו בשלהם מבלי נגוע בממון זולתם. ומן הכל יתנו לכהן שהוא שליח ה' החלק המגיע לו. וממילא ג"כ לעני שהוא כיוצא בו. וע"ז סיים

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה. חתם בהודעת האמת בענין הממונות. כי הפתאים יחשבו שהממון אשר להם בביתם ובחומותם הוא שלהם ומה שיוציאו החוצה לתת לקדש ולשלוחי ה' הם משוללים ממנו ואינו עוד שלהם. והוא ממש להפך. כי אשר לאיש כמוס עמו חתום באוצרותיו אינו שלו. אבל מה שיקדיש ויתן לה' או בעבורו. הוא שלו באמת. וזה הוא ואיש את קדשיו לו יהיו. מה שהוא מקדיש הוא ודאי שלו ומה שהוא נותן לכהן. לא נשאר נעדר ממנו. אלא אשר יתן לכהן לו לנותן יהיה וא"כ אל יתגאה בממון שאינו שלו

הרביעית רוב הקרובים. כי יראה רבים מבני