בינה לעיתים חלק ב ריב

להכנס בשני שערים אלו. אם בעיון בארו החכם ע"ה באמרו

מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה. והוא מיוסד על דבריהם ז"ל למה נמשלו ד"ת למים מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך כך ד"ת וכו'. וע"כ אמר שע"ה כאשר יהיה האיש עניו מאד. ויורה זה במה שדברי פיו יהיו בשפלות ונמיכות רוח עד שיצדק עליו לומר שהם מים עמוקים ונמוכים לתכלית השפלות והענוה בהן הנה זה יהיה נחל נובע מקור חכמה. כי יתקבצו אליו ד"ת ויפוצו מענותיו חוצה מרוב עיונו. ואם במעשה כדבריהם בשלהי סוטה ענוה מביאה לידי יראת חטא ומייתי בירושלמי פ"ק דשבת בפסוק עקב ענוה יראת ה'. ואמר שם ר' יצחק בר"א מה שעשת' חכמה עטרה לראש' עשת' ענוה עקב לסנדל' דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה'. ירצה לפי פשוטה להגדיל מעלת המדה הזו המשובחת. כי היראת חטא שהיא תכלית השלמות במעשי' ובה תתפאר החכמ' ויהיה לה קיום והעמד' כדברי התנא ע"ה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה הוא ראשית חכמה יראת ה' הנה זו היראה עצמה אינה במדרגת התכלית בעינו ועיקרו אם לא בהיותה מקושטת ממעלת הענוה. באופן שתהיה הענוה עיקר אצלה. ויראת חטא בערך עקב אצל הרגל. ואולם מה שיורה היות באדם מדה זו בקנין בסימנים מובהקים בארו הרב החסיד ז"ל בשער הכניעה כשיראו בו דברים אשר כלם כשנסתכל בהם נמצאם כלולים בב' סוגים אם בהיותו במצב הגדולה והצלחה או הכבוד והשבח וכיוצא. שלא יעשה כל זה בו שום התפעלות להתגאות בעצמו. ואם בהיותו בהפך מוכה ומעונה או יפגענו פגע בממונו או באיז' מקרוביו או כשיכעיסוהו ויבזוהו. אם על כל זה יגביר השכל על החרדה ולא יעיז פניו להטיח דברים חלילה או להשיב חורפו דבר בגאוה ובוז. אלא יקבל הכל בסבר פנים יפות זה הוא באמת העניו האמתי. ואצלי על אלו נתכוון הנביא ע"ה כשאמר בשמו יתב'

כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. וכבר נודע מה שפירשו הראשונים ז"ל בטעם זה הכפל. ואני מפרש עם מה שאמרנו שיעד הוא יתברך להנקם מאותם אשר נשתקעו בתכונה רע של הגאוה בהתפתותם על אחת משתי הסבות האמורות. אם על אשר הוא גאה ורם. שבהיותו ברום המעלות והגדלות סבב לו היותו גאה. וגם על כל הנשא ושפל. שלסבת היותו שפל המצב. הוא מתנשא לבלתי סבול השפלות ההוא. כי יראה בעיניו אינו ראוי לכך. ושנתעלתה מדרגתו מהיותו בשפלות ההוא. אמנם הוא מבואר כי המין הראשון הוא יותר עצמי תמידי וכולל. להיות נזוק ונכשל במוקש הגאוה. מחמת הרוממות ושומע הגדולה. הנה כי כן כאשר עתה ישראל נתעלו ברוממות ראש ממנו ית' בהקמת דגלים והיו מן אז והלאה כל מוצאיהם למסעיהם ביד רמה ובהתנשאות מעולה גדולה וכבוד נושאים נסו יתברך. ע"כ בא יתברך לתקן את אשר יוכל לעוות ח"ו תוקף הגדולה הזאת פן יגרום תבואם רגל גאוה וממנה יתהוו חטאים גדולי' ורצה להרחיק מרחק רב מלהכשל ברשת גבהות הלבב. כי בהבטל הסבה ינצלו ממקרי פגעי העונות הנמשכים ממנה וכמאמר המשורר ע"ה. אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. דקדק לבלתי שמור סדר א' בשתי החלוקות. שלא אמר בשניה ואל תנידני יד רשעים. כי כונתו לומר העיקר אשר אני צריך אליו להזהר מאד בכל מאמצי כחי. הוא שאל תבא אצלי רגל הגאוה. באופן שתתרחק ממני ולא תמצא בעצמי שום חלק ממנה. ואולי רגל ישמש כאן כפי שתופו לסבה כנודע. כי אמנם אם לא תבואני סבה זו של הגאוה שהיא עילת כל העבירות כבר אני מובטח ונכון לבי שיד רשעים אל תנידני לא יהיה בי שום התנועעות לעשות מעשה הרשעים כי כבר נתבטל המעורר הגדול לחטא שהוא חטא גאוה. כי באמת שם נפלו פועלי און. שם באבן נגף הגאוה הנכזר נפלו פועלי האון כי נכשלו בה וממנה נמשכו כל החטאים עד שלא יוכלו קום מההסתה וההדחה הבאה משרש הגאוה. ולמען לא יהיה בישראל שום רושם מזה רצה ית' לשרש אחריה ולעקור את כל הדברים המביאה את האדם לידי גאוה ולבטלה מהם כי יראו הבל המה מעשה תעתועים. ובחפשנו אמתחות יסודות הגאוה על מה אדניה הוטבעו. כבר כבש לנו את הדרך והקל מעלינו הטורח הר"ר מוהררי"א ז"ל בנחלות אבות על משנת מאד מאד הוי שפל רוח וכו'. בהניחו שבע סבות לחלי הגאוה. אחת מהנה נשיאות המשפחה בבואו ממשפחת רם בן חכמי קדם ירום לבו מאדוניו ויאמר מי ישוה לי. רפואתו ליתן אל לבו כי המתים שכבר מתו. אם קנו כתר שם טוב במעשיהם הטובים והוא אינו הולך בדרכיהם. לא בלבד הם לא יועילו לו להאיר אפלת חסרונו. אלא הוא יזיק להם להחשיך זהר מעלתם בדרכיו המקולקלים. ומעשה דר' עזרא בר בריה דר' אבטילס יוכיח שאמר ר' פרידא אי בר אבהן ולאו בר אוריין הוא אשא תיכליה

ועל הענין הזה בא בראש פרשתנו מצות מנין הלויים ומנוי עבודם בחלוף מדרגתם. כי עם היות שלשתם גרשון קהת ומררי יוצאין מחטר א' וראש יחוסם א'. שנתעלה שבטו ונבחר מיתר השבטים. עכ"ז אין מנוים שוה. וגם לא נשמר בזה לתת המעלה הגדולה לבכור. אלא כל א' משלשתם נתמנה ונבחר כפי מה שנתעלה בשלמות עצמו. ולפיכך קדמה מעלת קהת השני למעלת,