בינה לעיתים חלק ב ריא

הא הא. דע שהדבר הוא הפך מה שתחשוב. שאין עמל התורה תלוי כפי רבוי ההצלחה. אלא אדרבא לפום צערא בעסק התורה כן ירבה השכר וההצלח' ולא יחסר לך כלום. ע"כ לא ימוש ספר התורה מפינו להגות בו יומם ולילה לעבודתי יתברך אמן: דרוש ח' לפרקים

פרק קנין תורה. ר"ש בן מנסיא אומר משום ר"ש בן יוחאי הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והבנים נאה לצדיקי' ונאה לעולם שנאמר וכו'

אחרי אשר חוברה לה יחדו בזו השנה פרשתנו זאת של נשוא עם פרקין האחרון דאבות: נתעוררתי לתת להם התקשרות מה כמלתא דשויא לתרווייהו דלאו בכל שתא ושתא קוראים אנו אליהם יעמדו יחד. ומהראוי אצל ההסתכלות בסודות תורתנו שתתעלה. לתת לב אל יחוסי הענינים הבאים זה אצל זה. כי מסדרן ואופן הצטרפותם. לעולם נוציא למודי נחמדים ורמזים נפלאים אים מדריכי' איתנו אל טוב השלמות. ואינו רחוק שיכלול זאת הכינה המשורר ע"ה באמרו משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ורצונו מה שבא בתורה משפטי ה'. מלבד שהם עצם האמת מצד עצמם. עוד יש בהם מהצדק וטוב ההישרה בהיותם יחדו מונחים ונאמרי' זה אצל זה. כי האיש הנלבב יתעורר להשכיל להטיב למה נאמר זה המשפט האלהי אחד זה הקודם אליו ומה התייחסות יש ביניהם יחד ויוציא מזה פרי תבונה להצלת נפשו. הן זאת לנו להעירנו בפרשת היום על מה שבאו בה מצות סמוכות זו לזו. לתת איזה סדר כללי להתחברותם לשיצדקו יחדו אלו עם אלו. כי תחלה בא הצווי על מנין הלוים. ומשם נעתק אל שלות הטמאים. ומיד באה פרשת מעילה. ואח"כ פר' סוטה. וסמיך לה פ' נזיר וחתם בברכת כהנים. כי בלי ספק הלא דבר הוא. ונאמר כי כאשר נרצה להתבונן על הסבות העצמיות המביאות את האדם לידי עבירה. נמצא שהעיקרית שבכלם היא מחמת הגאוה וגבהות הרוח. כי היא תגרום לאדם להתפקר. להיות הכל הבל לנגד עיניו. וממנה תוצאות כל גופי עבירות. וכמה הורו זה רז"ל בפ"ק דסוטה באמרם

תועבת ה' כל גבה לב א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז. כתיב הכא תועבת ה' וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך. ור' יוחנן דידי' אמר כאלו כופר בעיקר שנ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וראוי לדייק באריכות זה הלשון כל אדם שיש בו גסות הרוח. כי היה מספיק לומר כל הגס רוח וכו'. ומה בין עע"ז לכופר בעיקר. ויראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב למה תלה הגבהות בלב. יאמר בסתם תועבת ה' כל גבוה או כל גאה. לכן פירשו כי כונת הכתוב בזה לפי שיש שני מיני גאים. הא' הוא אשר לו גאוה מפורסמת שמסכמת גאותו עם מעשיו ודבורו. את הכל עושה בגאוה וגאון. ודרך רע הוא זה בלי ספק. אך יש עוד דרך ב' רע ומר ממנו והוא אשר לו גאוה מסותרת בתוך קרבו. ומראה בחוץ ענוה ושפלות נמרצה אם כדי לרמות הבריות ואם שמרוב גאוה עושה כן. כי בז הוא להתנהג בגדולה בחשבו שכל זולתו הוא פחות ממנו ואינו נכנס בערכו. ואין ראוי להורות מענה ורוממות אלא אצל גדולים למען יחשבוהו ויגדל ערכו בעיניהם. אבל עם הפחותים מה הם שישתדל להתכבד אצלם. וע"ד זה אני רגיל לפרש

גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. יאמר יש גאוה באדם אשר תסבב לו להשפיל את עצמו. כי מעצם רום לבבו עושה עצמו שפל. בחשבו שאין כבודו להתגדל בשפלים ולכן ידחה ויסרב הכבוד הנעשה לו מזולתו כי הבל הוא בעיניו. אמנם מי שהוא שפל רוח בעצמו. שרוחו בקרבו שפל ונדכה. הנה זה יתמוך ויעשה סמוכות לכבוד הנעשה לו שלא יתמוטט ממנו. יען הוא מחשיבו וחושש לאבדו. נאשר הוא מעצמי שפל בעיניו. ולפי שאמר כי הגאוה היא סבה ומקור כל החטאי' לזה אמר רשב"י כל אדם אשר הגסות הרוח ישנו בקרבו: שמור בתוך עצמו ואינו מתראה בו לחוץ. הרי זה בלי ספק כעובד ע"ז. כי הוא מעותד ונכון למועדי רגל העבירות כלן וקל בעיניו לחטוא בהנה מרוב זדונו וגאונו. ור' יוחנן דידיה הוסיף כי המין הזה הפרטי מהגאוה המסותרה יש בו עוד מההפסד. כי בהיותו מסתיר גאותו בפני הבריות והיא צפונה בלבו. הרי הוא כאלו יחשוב ח"ו שאין ה' רואהו וכופר בעיקר מציאותו. וע"כ אומר שמא יראני שום אדם ואינו אומר שלא יראני הקב"ה. והוא ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כשלבבך במצפוניו הוא מתרומם. הנה זו הוראה היותך שוכח את אלהיך כי הוא יודע תעלומות לב וזהו לדעת ר' יוחנן תועבת ה' כל גבה לב. שאין פירושו כמו שמובן מדברי רשב"י שה' מתעב כל גבה לב. אלא הכונה שהגבה לב הוא מורה כאלו ח"ו יש בו תועבת ה' שהוא תועב וכופר בעיקר. במה שמדמה להצפין גבהותו בלבו ולהעלימה מעין כל. ולפ"ז מידיעת ההפכים יתבאר שתרופת כל תחלואי הנפש להדריכה אל היושר והמעלה בכשרון המעשה. היא החשובה שבמעלות המדותיות אשר זולתה לאפס ותהו נתשבו כל האחרות. הלא היא ההכנעה ושכלות הרוח לבלתי רום לבב אנוש לשום סבה אפשרית. ומאן דדא ביה יוכל לומר בטח כי כל השלמיות כלם נקבצו באו לו. אם בעיון ואם במעשה. להיותם מפתח