בינה לעיתים חלק ב רט

כחך. האמנם אם מה שתמנע מעשות פועל ההצלה הוא מפני שאין אתה יודע איך ובאופן מה תצילהו שנסתרה ממך ונמנעה דרך הצלתו. באופן שכונתך רצויה ולא באה המניעה מצדך. כי אתה חפץ ומתאוה לעשותה. אלא אתה מתנצל באמרך שלא תדע זה הענין היאך לעשותו. כי בלי ספק אין לך אונס גדול מזה. הנה הוא יתברך בוחן לבות ומכיר תוכיות נפשך הוא ידע באמת אם הדבר כך הוא שאתה אנוס מחסרון הידיעה ואז והשיב לאדם כפעלו. הוא יתן גמול על הרצון הזה עם שלא יצא לפועל כאלו הוא פועל ממש. אבל ברצון סתמי בלי פעולה. ואין שם אונס. אינו ראוי לשכר כלל. והוא מה שכיון בן הא הא ע"ה לפום צערא אגרא לא בעבור המחשבה הערומה בא השכר אל האדם מבלי טורח ועמל. אלא השכר נמשך כפי הצער והיגיעה שמצטער במעשה המצות. וזהו ענין הלמוד הראשון

והלמוד השני הוא כי התכלית האמתי בפעולות המעשה ושמירת המצות אין ראוי שיהיה מכוון לשום מין שכר יהיה מה שיהיה אפי' מהשכר הרוחני רק כל ישעו וכל חפץ יהיה בלבד המעשה עצמו ולא יתהנה כי אם מהתעמלו במצוה עצמה. כפי מה שהיא ויחשוב בלבו שלא יוכל להיות לו שכר גדול מזה. יען בזה משלים ומשיג התכלית אשר בעבורו נברא. שהוא לעבודת קונו יתברך. וכל הנבראים כלם לא ישיגו שלמות יותר גדול. כי אם בהיותם שומרים מה שהוא תכלית פעולתם ואליו יתנועעו תמיד בטבעם. ובו שמים כל חשקם והוא מנוחת תשוקתם בשמחות וגיל מבלי שום פניה אחרת. כאשר אנו אומרים בברכת הלבנה לקצת גירסאות. ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת וכו' שבהיותם שמחים ושמים תכלית ששונם העשייה עצמה כפי רצונו יתברך. הנה הם בזה הפועלים האמתיים. והפעולה בעינה תוכל להקרא באמת פעולה. לאפוקי הפועלים לתקות השכר ולאיזו כונת הנאה מופרשת מגוף המעשה. שזו אינה פעולת אמת והם פועלים בלתי אמתיים

והסתכל כי בין תבין בזה כונה נכבדה בפסוקי פרשת השמטה אשר יש בהם שני דיוקים ראויים להתעוררות. הראשון מה צורך לומר שש שנים תזרע שדך וגו'. כי הצווי אינו אלא על מניעת הזריעה בשנה השביעית. אבל היתר זריעת השש שנים אינו ממה שיצטרך. והיה מספיק לקצר ולומר ושבתה הארץ שבת לה' בשנה השביעית שדך לא תזרע וגו'. כי בלי ספק היה מובן שהיא שנה שביעית משנות הזריעה. או יאמר מקץ שבע שנים שדך לא תזרע כמו שאמר בשמיטת כספים מקץ שבע שנים תעשה שמטה וגו'. והב' אמרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו'. שנתקשו בזה כל המפרשים ז"ל שהרי הנוהג שבעולם הוא לאכול בשנה הבאה ממה שנזרע בשנה הקודמת. וא"כ בשנה השביעית יאכלו ממה שקצרו מזריעת השנה הששית. ולא היה מקום לספק אלא מה נאכל בשמינית כיון שלא נזרע ולא נאסף בשביעית

אמנם יראה בעיני כי כונתו ית' להשריש בלבנו כי כל עניני האומה הנבחרת הם מונהגים מהשגחתו ית' הפרטית. ואין להם שום שייכות עם המרוץ הטבעי שיצטרכו להתנהג בעבודת האדמה כדרך עובדיהם האנושיים. לתת לה איזה זמן של מרגוע ומנוחה לבלתי יחלש כחה. כי אין הדבר כן. דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. הארץ אשר אתם באים אליה אני הוא הנותנה ומידי היתה זאת לכם ע"י השגחתי. ממילא תדעו היותי משגיח בכל עניניה. ולא תחשבו תצטרכו לתת איזה שבות והנחה לתועלתה. כי אדרבא ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע וגו' ירצה השביתה והמנוחה האמתית אשר תשבות הארץ. היא אדרבה במה שתזרעו אותם ותקצרו ותאספו את תבואתה וזו היא עונג דידה ואין לה מנוחה גדולה מזו להיותה עמלה ועסוקה במה שהוא לצורך מחייתכם שזה הוא תכלית שלימותה. ולפיכך התעמלות זה הוא אצלה התענוג האפשרי. אך בשנה השביעית מה שצויתיך שתשבות אינו מכוון לעצמה רק לשמו יתברך כפי הרמזים והסודות אשר במצוה זאת. ובאר הענין בתכלית באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. כלומר השבת האמתי לארץ ומנוחתה הנכספת אצלה. הוא מה שנוגע לכם לצרככם להזמין לפניכם לאכול ולכל הנגררים אליכם. כי בזה משגת תכליתה כאמור. וא"כ שביתתה בשביעית הוא ענין רוחניי מאד נפלא מהמנהג הטבעי. ועתה נמשך מזה הרגש עצמי. כיון בו באמרו וכי תאמרו מה נאכל וגו'. והוא כי כיון שכל תכלית שלמות הארץ תלוי במה שהיא עסוקה וטורחת להוציא לחם לעבודת האומה לאכול לשבעה וזה עצם אושרה. א"כ תינח שהיא משגת שלמות ותכלית זה בששת שנות המעשה. אבל בשנה השביעית היא חסרת השלמות הזה ונמצא שלא השיגה בה תכליתה. וזה הוא מה נאכל בשנה השביעית. ירצה נחזי אנן מה הוא הדבר אשר נאכל בשנה השביעית שבו תשתלם הארץ. הרי אינו אלא ממה שקדמה זריעתו וקצירתו בשנה הששית. אבל בשנה השביעית עצמה אין בה לא זריעה ולא קצירה. וא"כ שנה זו של שמטה חסרה הארץ עיקר שביתתה כיון שאינה עמלה ולא עושה כלום לתועלת ישראל ע"ז השיב שאם נתבונן היטב נמצא שהיא עמלה ועושה גם בשנה הזאת. וזה כי בשנה הששית לא תעשה כיתר השנים בלבד. אלא תוסף תת כחה בהעדפה יתרה שתוציא תבואה רבה בכמות וחזקת הטבע בריאה וטובה כ"כ שתספיק לשלש השנים