בינה לעיתים חלק ב רח

תכניעם למען נשוב לעשות חקי רצונך בלבב שלם שבאותו הלבב שהוא שלם ונכון ורצוננו לעשות רצונך נעשהו ממש בפעל ולא נתהלל בתאות נפשנו בלבד. נמצא א"כ שעם היות עול שעבוד הגלות מעכב גדול בהשגת השלמות זה נמשך מזה שהשאור והיצר שלנו מעכבנו מלעשות רצוננו הטבעי שהוא לעשות רצונו יתברך ובהבטל הסבה שהיא שלא לשמוע לעכוב השאור ורצונו ממילא יבוטל המסובב שהוא עכוב הגליות. דהיינו בשנשנס מתנינו לעשות ממש רצונו ולא יונח לנו לרצון בלבד והתבונן איך אמר כל זה בפי' התנא עליו השלום

עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הזהיר לאדם שרצונו הטוב אשר הוא לעשות רצונו ית' יעשהו בפועל כאשר הוא חפץ למען גם הוא יתברך ימלא משאלותינו ורצוננו לטובה. כאשר הוא. רצונו המוחלט תמיד להטיב לכל כי חפץ חסד הוא וכ"ת איני יכול שרשות אחרים עלי. הגליות מעכבות אותי מלעשות רצונו יתברך. הנה בידך הכל כי אתה הוא הגורם וממך מתחיל העכוב לפיכך בטל אתה רצונך הוא שאור שבעסה הכניעהו מפני רצונו ית' שאז הוא יתברך יבטל רצון אחרים והגליות הרודים עליך ומעכבים אותך וזה מפני רצונך הטוב למען תשימהו בפעל בלי שום עכוב. גם ר' נחוניא בן הקנה ע"ה לא נתרחק מזה כשאמר

כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול התורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. שהקשו המפרשים ז"ל למה לא באר שכר אחר לחכמים המקבלים עליהם עול תורה כי אם שמעבירין מהם עול מלכות ועול דרך ארץ ולמה לא יזכיר שימלטהו ה' מצרות אחרות או כמו שבא בשיר של פגעים. אשר מפני קישי זה נתעורר מוהרי"א ז"ל בנחלתו לפרש משנה זו שלא כדרך שאר המחברים ז"ל. ולפי דרכנו תהיה הכונה לומר אל יתנצל האדם בבלתי קיימו התורה בטענות מי מעכב שאור שבעסה כי אין זה אלא עצלה והתרשלות שאינו רוצה לשים צוארו תחת עול טורח המעשה ומאנו ידיו לעשות באמת המקבל עליו עול תורה. שהעול הוא קבלת העבודה בעבודת משא וטורח המעשה בלי רפיון. לזה יסתלקו ממנו שני המונעים. שהם עול מלכות הוא שעבוד גליות וג"כ עול דרך ארץ. הוא השאור והיצר הנמשך אחר דרך העולם. ולא אל הדרך האלהי. ומי שפורק זה העול. שאינו סובל זה הטורח. ודי לו במה שרצונו לעשות רצונו אז גוזרין עליו עול גליות ועול דרך ארץ. כי הוא ית' מתנהג ע"פ דרכו ומכביד עליו הגזרות. וממילא ימצא יותר מקום היצר הארציי להתעצל עוד לבלתי עשות כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והבא ליטמא פותחין לו. וככה אני מפרש מה שאמר יתברך בתוכחות

אם בחקותי תמאסו וגו' לבלתי עשות את כל מצותי אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו'. כי באמת אף אני אעשה זאת לכם הוא קשה ההתוך ולא היל"ל אלא אף אני אפקוד עליכם וגו'. אכן במה שאמרנו יבא על נכון. כי אמר אלהים כיון שאני רואה שאתם מתרשלים ואינכם עושים מצותי. הנה הענין הזה עצמו שאתם גורמים לעצמכם שלא לעשות מצותי גם אני כמוכם אעשה זאת המניעה ממש לכם במה שאפקיד עליכם בהלה וכו'. שיהיו לכם כ"כ חלאים ראים וצרות עצומות עד שתהיו מעוכבים על כרחכם מלעשות המצות. הנה כי כן צריכין אנחנו עכ"פ לשעבד עצמנו אל העול הזה להוציאו לפעל ולא תספיק מחשבת הרצון בלבד כי שוא ודבר כזב הוא לומר לא יצטרך אצלי כי אם טוביות הלב ואין קפידא בשלמות המעשה. וכמתמיה אמר שהע"ה

מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. כאלו יאמר מי הוא זה ואיזה הוא אשר באמת וישר יוכל לומר שבהיותו בלבד זך הלב וטהור הרעיון והמחשבה שבזה בלבד נשאר טהור ונקי מהחטא שהוא בפעל החיצוני זה ודאי שקר מפורסם כי הרצון בלי המעשה מאפס ותהו נחשב. ואמנם המאמר הכללי רחמנא לבא בעי. וכן אמרם מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה. אין ענינם מה שיבינו מכונתם אלו הנרפים במלאכתם אבל הוא מתבאר בפי' במה שאמרו בפ"ק דקדושין מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ליראי ה' ולחושבי שמו. א"ר אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו'. נמצא שאין המחשבה בלבד נרצית לפניו יתברך אלא כשיש אונס על המעשה שאי אפשר לעשותו. אבל בלאו הכי אין מחשבת הלב כלום עד אשר יהיה טורח ויגע בפועל המעשה עצמו ונרצה לו לקבל עליו שכר. וע"ז אמר החכם ע"ה התרפית ביום צרה צר כחכה. הצל לקוחים וגו'. כי תאמר וגו'. ירצה כי מכלל המדות המעשיות הוא ההטפל האדם בגופו להצלת נפשות מסוכנות עם שיכבד הטורח. אך אתה התרפית ונתעצלת ביום צרה ולא רצית לעשות כלום לתועלת חברך ודאי הכח שלך אבד עצמותו ומדרגתו ונשאר צר וקצר. כי מה שראוי לך לעשות הוא הפועל והמעשה. הצל הלקוחים למות והם מטים להרג אם אתה תחשוך ותמנע מזה הצילם בכל מאמצי