בינה לעיתים חלק ב רז

שמים בפרהסיא כנודע שכל עברות שבתורה יעבור ואל יהרג. אך אם יש בדבר שמץ חלול ה' חלילה דהיינו כשהוא בפרהסיא. אז יהרג ואל יעבור אפילו על הקלה שבקלות כאמרם ז"ל אפילו בערקתא דמסאנא וכו'. וכמה יבא על נכון כפי פירושנו זה מאמרם ז"ל פרק היה קורא

רבי אלכסנדראי בתר דמצלי אמר הכי. רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד גליות יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות חקיך בלבב שלם

ויש לדייק כי בשלמא היותו מתפלל לה' שיכניע המעכבים כדי שיוכל לעבדו ניחא. אבל הקדמה זה גלוי וידוע לפניך וכו'. לכאורה לא תאות. כי נראה כאלו הוא התנצלות למה לא נעשה רצונו ית'. ואנו אומרים שחפצנו הוא נכון ומזומן אלא שאין אנו יכולין מפני העכובים. ונראה שאין זה דבר ראוי אלא אנחנו חייבים תמיד להאשים את עצמנו ושבא החסרון מצדנו כאשר נודע מההבדל שהיה בין שני המלכים שאול ודוד ע"ה. כי עם היות שניהם חטאו. ושניהם התודו על עונם ואמרו חטאתי. מ"מ דוד נתקבל ושאול לא נתקבל. ואחד מהטעמים הוא כי שאול כשהתודה בקש עליו התנצלות ואמר חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם. כאלו רצה להקל האשמה ולתלותה בטבע אל ההכרח. אבל דוד ע"ה שלא אמר אלא בקצור דברים חטאתי לה'. שיחס העון על עצמו מכל וכל ולא נתן שום התנצלות לתלות הדבר אל נטיית יצרו וחמרו וכיוצא. מיד אמר לו הנביא ע"ה גם ה' העביר חטאתך וגו'. והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה

מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. כי לפי פשוטו שמכסה פשעיו הוא שאינו מתודה עליהם היאך יצדק לומר בו שלא יצליח כי איזו הצלחה היה אפשר שתהיה לו מבלתי התודותו ולא היה לו לשלול ההצלחה אלא אדרבא לומר דרך חיוב עונשו הכבד. גם ומודה ועוזב ירוחם ירוחם קשה כיון דברישא לא אמר אלא מכסה שהוא הבלתי מודה. מקבילו הוא ומודה ירוחם דאלו ועוזב לא שייך דמעיקרא לא מיירי בשאינו עוזב ופשיטא דכי קאמר מכסה פשעיו לא יצליח הוא דאפילו עוזב לא יצליח כיון שאינו מודה. אבל הכונה אינה על הנמנע מלהתודות לגמרי כי אם אותו שמודה על פשעיו אלא שנותן בהם איזה כסות עינים להקל מעליו אשמתו באיזה התנצלות שלא יראה פשע גדול. זה לא יצליח בהשגת הכפרה ההחלטית כמו שחשב בהודאתו זאת בזה האופן מהכיסוי כי אין זה ממה שחפץ ה'. אמנם אשר הוא מודה מבלי שום יפוי וחפוי על הענין אלא עוזב אותו בסתם כמות שהוא שאינו אומר אלא עצמות העון ומניח הדבר אל חכמתו' ית' אל דעות להבחין פרטי הדברים. זה ודאי ירוחם כאשר היה לדוד. וא"כ יקשה לר' אלכסנדראי מה זה שהיה רגיל להתנצל תמיד שרצוננו לעשות רצונך אלא שבא העכוב מפני השאור ושעבוד גליות כאלו הוא מוסר מודעא בטענת אונס. כי אפילו יהיה הדבר כן אין לו להוציאו בפיו אלא יניחהו לשקול אל דעות ית' ויאמר בלבד דרך תפלה י"ר מלפניך שתצילנו משאור שבעיסה ומשעבוד גליות וכו'. על כן אני אומר כי זו היא הוראה גמור על עצם התרשלותנו מעשות מה שאנחנו חייבים בעבודתו יתב על דרך מאמר החכם החבר ע"ה כונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצוים וכו'. כי אין ספק לא יספוק היות לאדם חפץ ורצון טוב לעבוד עבודתו ית' מבלי שיוציאהו אל הפועל כאשר אמרנו במעשה ממש שאין מתקרבים אל אלהים אלא במעשים האלהיים וצריך על כל פנים לצרף המעשה אל המחשבה כל שבא מידו. והוא מ"ש המלך דוד עליו השלום לבנו

ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשהו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. אמר בהיות לבבך שלם עם ה' אלהיך ונפשך חפצה ורוצה מאד בתאוה נמרצת לשמור מצותיו אל תאמר שדי לך חפצך זה ויספיק לבבך הטוב עם שלא תפעלנו בפעל. אלא ראוי שתעבדהו עבודת מעשה ממש באותו הלב שלם ונפש חפצה. כי זה החפץ והרצון צריך שיראה החוצה במפעל ועשיה וכו'. והם דברי ר' אלכסנדראי ע"ה כמודה פשעיו לפני ה' במעוט השתדלותנו לעשות מה שאנו חייבים. הנה לא נוכל לכחד מה שאתה ית' רואה ולהתנצל במה שאין אנו. עושים חובותינו לפניך ולתלותו מבלי יכולת מצד שעבוד גליות. כי הוא גלוי לפניו שמה שיש בנו מענין עשות רצונך ושמירה מצותיך הוא בלבד הרצון והחפץ בלי שום מעשה. וזה לא מצד שום מעכב מכריח המניעה עכ"פ בהיותנו מוכנים ומזומנים לעשותו. כי אדרבא מי הוא מעכב שאור שבעסה יצרנו הרע שאינו מניח לנו לפעול ומאנו ידינו לעשות ומזה נמשך אח"כ שבא גם שעבוד גליות עליו לעונש בהכבדת המניע. ונמצא שעיקר העכוב הוא תחלה מצדנו שהוא השאור שבעסה ואתריו בא העכוב מבחוץ משעבוד גליות ועתה אנו מתפללים יהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ירצה אלו הגליות שמשעבדין אותנו יהי רצון שתכניעם עכ"פ בין שקודמים לנו לשעבדנו עם שאין אנו מקדימים לגרום זה ובין מאחרינו שאנו מתחילין העכוב בשאור שבעסה והם באים אחרינו בשעבודם. מ"מ