בינה לעיתים חלק ב רו

הנהגת המדות המעולות. לא אתנהג בהם בהוראת השכל. אלא כמו שאתה יתברך שמך תודיעני. ועל המועיל שובע שמחות את פניך. השבע ורבוי ההשפעה בהצלחות. שמביאים לידי שמחה. לא יהיו אלא את פניך. מודרכים לעבודתך. ועל הערב נעימות בימינך נצח. הנועם והערבות דהיינו ממש דבר התענוג. לא יהיו תמיד כ"א בימינך נצח. כלם תמיד מדובקים בשלמות המיומן שלך על דרך ותורתך בתוך מעי. הן זאת ראתה עיניו של התנא ע"ה. ובא לבאר ענין שלשתם. ואיך יתנהג האדם עם כל א' מהם. כי על אהבת הטוב אשר יסודתו החכמה והלמוד המביא לידי מעשה. אמר איזהו חכם וכו' ועל הערב שהוא רדיפת התענוגים ותאות הנפש הבהמית. אמר איזהו גבור הכובש את יצרו לבלתי נטות אחר עדניו. ועל המועיל שהוא חמדת העושר ובקשת הממון. אמר איזהו עשיר השמח בחלקו. ולכל הפירושים לפי שבהשיג האדם שלשת השלמיות האלה ומה גם לפי מה שפירשנו שמועיל ומהנה בהם לאחרים. וכבר ערבו בעיני הכל. ואולי יפותה מהכבוד המדומה הזה. וישמח בהשיגו אותו. וישתוקק אליו בהעדרו ממנו. ע"כ חתם דבריו באמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו' שלא יקנה כבוד משום אדם. כי אדרבא אליו יאות לכבד את כל הבריות. וסוף הכבוד לבא אצלו ממנו ית' כי מכבדיו העובדים עבודתו יכבד. ושאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד. ב"ב אכי"ר

רכה דרוש ז' לפרקים בן הא הא אוסר לפום צערא אגרא

שלשה למודים נחמדים הודיענו זה השלם ע"ה במאמרו הקצר הזה. ואם כי רבו בו פירושי המפרשים ז"ל. האחד להוציא מלב עמי הארץ טעות גדולה נשתבשו בו תמיד במעשי המצות והוא הסמכם על מה שאינם מבינים כונת מאמרם ז"ל רחמנא לבא בעי ויחשבו הפתאים בהבנתם שתספיק לאדם היות לו חפץ נמרץ וחשק ראוי בעבודת קונו. ובהיות לבו נכון ושלם באהבתו ובהכרת גדולתו לא יצטרך אל המעשים החיצונים כי מחשבה זו היא העיקרית ומה שירצה השי"ת. ובלי ספק נמשך זה להם מעצלה יתרה התקועה בקרבם כי לא יחפצו לסבול עול טורח המעשה ויתנצלו בהסתפקות הרצון וטוביות הלבב כמאמר שהע"ה תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. כל היום התאוה תאוה וצדיק יתן ולא יחשוך. אמר כי מי שהוא עצל ומתרפא במלאכתו מלאכת שמים אין לו אלא תאוה סתמי וחפץ על המעשה. הנה תאוה זו תמית אותו ותהיה סבת אבדונו. כי הוא בעצלותו אינו משים בפועל ובמעשה בידים הדבר שהוא מתאוה לעשות בחשבו כי יספיק לו היותו מתאוה לעשות ועל כן כל עיקר התעוררתו מבקר לערב הוא היותו כל היום תמיד התאוה תאוה זו מבלי קנם פועל חיצוניי אמנם הצדיק יתן אל עצמו מה שהוא מתאוה מהמעשה הטוב. ואינו חושך עצמו מהפועל העמל והיגיעה. כי באמת שקר נחלו האמללים האלה. שלא החפץ והרצון לבדו הוא תכלית האושר אלא עיקרו להביאו לידי מעשה. וכל תאוה בלי הצטרפות הפועל החיצוני כאין היא נחשבת. ועל זאת הכונה מה שאז"ל בהאשה נקנית

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורי' ויעשה מה שלבי חפץ ואל יחלל ש"ש בפרהסיא. וכתבו בתוס' שר"ח ז"ל פי' ח"ו שהותר לו לעבור עבירה. אלא כך אמר ר' אלעאי יגיעת דרכים והאכסניות ולבישת שחורים משברים יצר הרע ומונעין האדם מן העברה. ולי אפשר שכיון ר' אלעאי לתקן בדבריו הד' סבות המונעים האדם מלהתעסק במצות. זכרם מוהרי"א ז"ל על משנת יהודא בן חימא. שהם מפני לעג הליצנים. ומפני נטייתו אל הדברים החמריים. ומפני העצלה והרפיון ומפני הפחד והאימה. וכבר דברנו מהם במקום אחר ונתן התחבושת לכל אחד מאלו. ואמר שאם האדם רואה יצרו מפתהו ומתגבר עליו למונעו מעבודת בוראו. בהציעו לפניו ארבעת הסבות האלה כלם או קצתם. הוא ישתדל לבקש סותר כל אחד מהם לבל יחרוך רמיה צידו. אם לראשונה מריב לשונות המלעיגים וליצני הדור אשר היו מכיריו ויאמרו עליו הראיתם בן פוטי זה אשר אתמול היה עמנו בהסבת מרעות אוכל ושותה כבהמה ועכשיו ביותר הוא מתקדש ומטהר בפרישות וקדושה. או אם הוא נכבד ויקר גדר מעלתו בעיני ההמון. ודואג ן עתה יהיה נקל ונבזה בעיניהם כטענת מיכל לדוד עליו השלום או בכיוצא בזה. לכן אמר מקביל לאלה ילך למקום שאין מכירין אותו כי בזה בטלה טענה זו. כיון שאין איש יכירהו וידע מה שהיה קודם לכן. אם נקלה אם נכבד. ואם לסבה השנית מפני טרדת הדבריים החמריים. רפואחה הוא שילבש שחורים ויתכסה שחורים שהם דברים מכניעים את האדם ומורים לו המיתה וההפסד וכליון החמר והגוף. וממילא אין לו לרדוף אחר הגשמיות. ואם לסבה השלישית מהעצלה וההתרשלות אמר יעשה מה שלבו חפץ. ירצה לא יהיה מתפייס ומסתפק בחפץ הלב בתאות הרצון בלבד במה שנוגע לעבודתו יתברך מבלי הביא הדבר לפועל המעשה. כי מעצלותו מאנו ידיו לעשות. אלא יעשה מה שלבו חפץ. צריך שהדבר הטוב אשר יחפצהו הלב ויתאוהו. יעשה אותו ממש בפועל ומעשה ויסיר משוה הבושה ממנו. ועל הרביעית מפחד ומגור שמא יעשו עמו רעה ויסתכן בנפשו. על זה אמר ובל יחלל שם