בינה לעיתים חלק ב רג

להאכילו ולהשקותו. כבר ידענו שאחז"ל שהאשה עיניה צרה באורחים ולמדוהו משרה אמנו ע"ה. א"כ למה נכללה שרה בענין ההקרבה והכנסת האורחים עם א"א. כיון שמה שעשתה בזה היה בע"כ ובצרות עין. לא היל"ל אלא אשר עשה. לזה תירץ ר' הונא כי מ"מ נשתתפה שרה עם אברהם לגייר את הנשים. ובבחינה זו אמר עשו לשון רבים

ואם תתבונן במדרש פ"ד שמביא מאמר זה בקצת שנויים. תמצא סמיכות למה שפירשנו כאן. ואיך שיהיה ראינו היות תכלית השלמות ההטבה לזולת ולהשפיע לאחרים להשלימם. והוא הנרצה במשנתנו כי ג' המעלות חכמה גבור ועושר. חלקם השית"ב לבני האדם והן נובעות מגדולתו הבב"ת. ואמנם היה רצונו כי אשר יזכה בכל א' מהנה. לא תהיה כונתו להחזיק בה הוא לבדו ואין לזרים אתו אלא ישתדל מאשר חננו בוראו יתברך. שיהיה להועיל את אחרים בכל שלשתם כאשר הורגלו לומר על פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגו'. כי אשר יהיה חכם ישתדל ללמד החכמה ולהשפיע לתלמידיו. וזה הוא איזה הוא חכם הלמד מכל אדם. כי פשוטו הוא שהחכם האמתי הוא מי שלמד מאחרים וכו'

ואני אומר להפך שאדרבא בא להזהירנו שצריך החכם להשתדל בכל כחו ללמד חכמתו לאחרים. וזה כי ג' מלמדים יש לאדם. הא' הוא רבו שלמד ממנו. וע"ז אמרו הרבה תורה למדתי מרבותי. והב' הוא החבר שמתוך התווכחו עמו חכמה נתוספה בו. וע"ז אמרו ומחברי יותר. והג' הוא התלמיד. אשר בהיות הרב משפיע עליו ומלמדו. הוא עצמו מתגבר בלמודו. ומתהנה מאד בלמדו לתלמיד. וע"ז אמרו ומתלמידי יותר מכולם. וכבר פירשנו לפ"ז ענין הכרובים שהוא אצלי ענין נחמד ע"ד שני שדיך כשני עפרים וגו'. שהשדים המניקים לעוללים הם כעופרים היונקים. כי בהיות המלמד משפיע הוא מקבל השפע והלמוד. ונמצא א"כ כי מי שלמד מרבו וגם היה לו חבר. אך לא היה מלמד לאחרים. הנה זה אינו לומד מכל מין האדם כי לא למד אלא מהגדול ממנו ומן השוה לו. אך לא מן הקטנים ממנו. אבל מי שיש לו ג"כ תלמידים שמלמדם. אשר גם מהם למד יותר כאמור. זה הוא למד מכל מין האדם. וא"כ איזהו חכם אמתי ראוי להקרא בשם זה. הלא הוא מי שיוכל להאמר עליו שהוא למד מכל אדם לא מקצתם. ולא יתכן זה אלא במלמד לאחרים. גם הגבורה אינה להיות האדם חזק האברים וגבור חיל להכניע ולדכא תחת רגליו יתר האנשים לשישתעבדו אליו. אלא להשלים את עצמו בהיישרת החלק הגופני שיהיה החומר נשמע ונכנע אל השכל וישתלם מחסרונותיו ופחיתיותיו וזה הוא איזהו גבור הכובש את יצרו. והעושר הוא מבואר כי אין העושר מכוון למלא האדם אוצרותיו ולקבוץ על יד לעצמו כי עושר זה יוסיף עצב עמו. ומרבה נכסים מרבה דאגה כי לא יבטח בשמירתן אלא העיקר בו להוציא ממונו לצרכי שמים לתועלת העניים האמללים כאשר אמרו על עושר שמור לבעליו לרעתו. ובהוצאה כזו יש לו חלק קיים ובטוח בו ישמח ויגיל אין דרך עצב בו. כאמרם גבי מונבז. וזה הוא איזהו עשיר השמח בחלקו שלא יקרא עשיר אלא מי שחלקו המגיע לו יגרום לו שמחה בלי עצבות. ואין זה אלא המהנה עניים מממונו כי עליו נאמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. שלא יצדק זה אלא על ג"ח שאוכל פירותיה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. משא"כ בדורש טוב לעצמו בלבד וע"פ הדברים האלה יתבאר לי מאמרם ז"ל בב"ר

אמר ר' סימון ג' מציאות מצא הקב"ה. אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי. ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי אבותיכם. איתיבון חבריא לרבי סימון והכתיב ונח מצא חן אמר להם הוא מצא הקב"ה לא מצא. והמפרשים ע"ה דברו בו בפנים שונים יעויין בספר הרב בעל יפה תאר ז"ל. ואנחנו נדייק בסדר זה דנקט אברהם דוד וישראל שאינו לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה

ונאמר כי הרב הנזכר ז"ל אמר שמציאה נאמר על ג' פנים. אם מצד עצמו שהוא דבר. חשוב אעפ"י שתהיה ביוקר. ואם מצד המקום כמבקש גפן במדבר. ואם מצד הזמן כמי שיצטרך בכורי ענבים בחדש האביב וכו'. וגם למעלה הביא שקראה מציאה כאלו באה בהיסח הדעת וכו'

ובעניותי עיקר הוראה מציאה בעצמותה לא הוזכרה בדבריהם ונשתמשו ממנה רז"ל הרבה אין מציאה אלא במקום אבדה. כי אשר היה לו חפץ מה ואבדו. כשאח"כ חוזר לידו יקרא מוצא מה שאבד. וכן היה כב"י אצלו ית'. כי כבר אמרנו היה תכלית הבריאה בהבאת הנפש לזה העולם. למען בהיותה פה בשתוף הגוף יהיה האדם משפיע ומטיב לאחרים כדרכו ית'

וכבר התחילה כונה זו לצאת לפעל באדם הראשון במה שהיה עיקר תולדותיו שהוא שת. כי ודאי למדו והדריכו ללכת מהלך השלמות. כי לא נמצא בו זכר עון אשר חטא עד הולידו את אנוש אשר בו נאמר אז הוחל וגו'. האמנם משם ואילך נמצאו ג' דורות באו זה אחר זה כל א' וא' קלקל הכונה. בשלשת המעלות שאמרנו והפך התכלית אל קצהו. והם דור אנוש דור המבול ודור הפלגה