בינה לעיתים חלק ב רא

בספר נכתבים. שנכלל בקצור כל דרוש זה מהסכמת הידיעה והבחירה להצדיק תשלומי שכר ועונש. לומר דע לך והסתכל היטב בדרוש תהיה נבוך בו. והוא כי בלי ספק יש למעלה עין רואה ואזן שומעת. יודע ורואה מאזין ומבין כל דרכיך. ולא בעבור זה תהיה פטור מהעונש. או בלתי זוכה אל השכר. אלא מעשיך נכתבים בספר. לקבל מהם חשבון צודק ומדוקדק לשלם לך כפי מה שהם. נמצא כי דברי התנא ע"ה יוצאים מפסוק כי נכח עיני ה' וגו'. כפי מה שפירשו בו. ואולם בטעם הדבר והיתר הקושי אין לנו בו אלא דברי הרמב"ם ז"ל הידועים במקומם אין לנו כאן להאריך בהם. אלא שלקרב קצת הדברים אל המושכל אומר. מה למעלה ממך מלת ממך המיותרת ע"ד המשל שהמשילו בדרוש זה. כי אם יראה אדם מחלון ביתו את ראובן רץ בדרך אחד. בלי ספק הוא רואה ויודע באמתות היותו רץ. ולא בעבור זה נאמר היות ראיתו זאת מכרחת מרוצת חבירו כי אין הריצה נמשכה מן הראיה של האחר אלא בהפך הראי' של זה נמשכה ובאה ממה שבחר ורצה האחר לרוץ. כן הדבר המבדיל כמה הבדלות בו יתברך כי יראה פעולות האדם שכל הדברים העתידים הם אצלו הווים ומזומנים לפניו. כאלו עתה הם מתהוים. ונמצא אינו מכריח בידיעתו את מעשינו. כי אדרבא ידיעתו יתברך האמתית נמשכה ממה שהוא רואה ויודע היותנו בוחרים ורוצים במעשה ההוא כאלו בעת ובעונת ראייתו וידיעתו. כבר אנו עושים אותו בחפצנו הגמור. כמו שגם אם איזה אדם היה רואה אותו. היתה ראייה ודאית ובלתי מכרחת. וזה הוא דע מה למעלה. הסתכל והבן מה שיש למעלה בו ית' שנראה לך זר. דעהו ממך ממה שיש בך. כמו שאתה תראה הדבר ולא תכריחנו. כן הוא כב"י בו יתברך כאמור. ואם הוא דמיון רחוק רחוק כמה הרחקים הוא בגודל טובו מרשה אותנו לדמות צורה ליוצרה. ועד"ז יפורש אמרו

כל דרך איש ישר בעיניו ובוחן לבות ה'. יאמר בכל דרכי האדם לא יעשה אלא הישר בעיניו ואשר ייטב לו מבלי הכרח. ועם כל זה ה' יודע מחשבותיו קודם שיעשה הפעולה ואין דבריו אלה סותרים זה את זה

דרוש ו' לפרקים בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. שנא' מכל מלמדי השכלתי וכו'

הספק הקדום אשר המעיד רגלי ההולכים אחרי החקירה בענין הנפש. הוא אמרם אם היתה הנפש הזאת עצם נבדל קודם בואה אל הגוף ובעלת השכלה עומדת לפניו ית' ונהנית מזיו יקרו למה הושלכה ארצה לעבור מעבר אלו הסכנות העצומות אשר היא מעותדת אליהם בחברת הגוף הזה המחטיא אותה. וסוף סוף גודל הצלחתה ואושרה כאשר תשתלם בתכלית השלמות. הלא הוא שובה אל המקום אשר ממנה חוצבה כאשר בתחלה. והנכון שבישוב ענין זה הוא כי בעוד היותה שם לפני ה' היא במדרגת נקבה מקבלת ומושפעת ומה יתרונה בזה בהיותה לעולם עלולה שהיא מדרגה שפלה. על כן שלחה הוא יתברך לזה העולם. למען תקנה מעלת הזכר להיותה משפעת ומשלמת זולתה. אם הגוף אשר בחברתה עם שאר אישי המין האנושי להדריכם דרך זו ילכו בהשגת שלמותם כי זה כל פרי חמדתה ותכלית יצירתה להטיב את הזולת. ולהדמות בזה ליוצרה יתעלה. ולדעתי נכלל זה במה שאמר המשורר ע"ה

שתולים בית ה' בחצרות אלהינו יפריחו. כי מלת יפריחו היא קשה אצלי להיותה מההפעיל דהיתה ראויה להיות מהקל יפרחו כמו שאמר בפסוק הקודם צדיק כתמר יפרח ולא אמר יפריח. וגם בלשון רבים אמר הכתוב יפרחו כגפן. וגם כפל זה ושנוי בית ה' וחצרות הלא דבר הוא. אך יראה כי נתכוון למה שאמרנו ויאמר כי הנשמות הקדושות בהיותן שם בבית ה' העולם העליון שהוא באמת בית נאמן הקבוע. אינן אלא שתולים כעץ הנטוע בגן רטוב. אשר סוף סוף הוא יונק ומקבל מהקרקע ומושפע ממנו. ולכל המרבה הוא מתגדל ומתרבה בעצמו אבל אינו משפיע לזולתו. ואין זה עיקר השלמות אבל בבואן בחצרות אלהינו. הוא העה"ז שהוא חצר ופרוזדור לגבי העוה"ב. גדל ערכן בתוספת מדרגה. במה שיפריחו. יעשו לאחרים שיפרחו ויעשו פרי. ובהשפיעם את זולתם יהיו משפיעים וזכרים. וכבר חשבתי להבין כן במשנת פ"ב ריב"ז קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. אלא שאח"כ מצאתי לרב בעל מדרש שמואל ז"ל שקדמני במ"ש אל תחזיק טובה שהיא התורה לעצמך לך לבדך ולא תרצה ללמדה לאחרים רק יפוצו מעונותיך חוצה וכו'. ומ"מ אני מפרש במה שיש עוד מהדיוק מה ענין כאן בפ"ב לומר קבל מהלל ומשמאי. כי שלשלת קבלה היא בפרק ראשון. ואם מפני שלא הוזכר ריב"ז עד עתה גם ר' ור"ג בנו של רבי יהודא הנשיא ואחרים לא הוזכרו עד עתה בפ' זה. ואעפ"כ לא אמר בהם ממי קבלו

אמנם יאמר כי אפשר איש חכם ממולא בתורה על כל גדותיו. יעלה על דעתו לומר אם אני אלמד לאחרים כל חכמתי כאשר היא. ולא אשייר כלום לי לבדי. מה יהיה יתרוני על