בינה לעיתים חלק ב קצח

אליך רחץ וטהר שפטרך בדבר קל כזה כהרחיצה. וע"פ מכווננו יאמר עוד אתה מבזה ענין הרפואה ונקלה היא בעיניך. כי אמרת הלא טוב כו' נאמר לך כי מבלי שנשקיף במהות הענין ועצמותו נתבונן מבטן מי יצאו הדברים ומי אמרם. ובעינים סתומות נאמר שבלי ספק ענין תרופתו זה הוא דבר גדול הערך וחשוב מאד. יען הנביא דבר אליך. ויספיק היות הנביא הוא המדבר לשיהיה הדבר גדול ונורא מאד. יהיה מה שיהיה. וא"כ הלא תעשה מבחינה זו של המדבר. וכ"ש כי גם בהשקפת הדבר עצמו נראה דבר נכון. שאמר אליך רחץ וטהר. ואינו רחוק מן השכל שהרחיצה תגרום טהרת הצרעת. ובמדרש חזית על פסוק

יונתי בחגוי הסלע וז"ל ר"ע פתר קריא בישראל בשעה שעמדו לפני הר סיני יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויים בסתרו של סיני. הראיני וגו' שנא' וכל העם רואים את הקולות השמיעני את קולך זה קול שלפני הדברות שנא' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו. וכפי הפשט הבינו המפרשים ז"ל כי לפני הדבור אמרו רצוננו לראות את מלכנו ואחר הדבור אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שרצו לשמוע מפי מרע"ה. ועם היות כי באמת היתה להם סבה מכרחת שיחזרו בהם וירצו לשמוע מפי משה. מפני שלא היו יכולים לסבול כפי ערכם מפי השכינה. מ"מ כשאמר ה' היטיבו כל אשר דברו שרצה להודיע למשה כי בין בתחלה בין בסוף דברו נכונה. הנה לא באר לו הטעם והיה ראוי יאמר הטיבו אשר דברו כי לא עצרו כח או כיוצא. ואם היתה הסבה ידועה למרע"ה. א"כ לא היה צריך הוא יתב' לומר שהטיבו אשר דברו כי פשיטא אם הם מוכרחים על כך שהטיבו אשר דברו. אשר ע"כ יראה כי הכונה מבוארת בכתובים בדקדק למה לא הביא הפס' הא' אשר אמרו תחלה כל אשר דבר ה' נעשה שבא בפ' יתרו ופס' נעשה ונשמע הוא במשפטים. אמנם הענין הוא כי אם שהיו אז בראשית התחלת קבלת עול תורה ומצות. רצו לעשות הכל ביסוד מוסד. שיהיה כפי השרש העיקרי שהוא רצון ה' וחפצו. לפיכך מעיקרא בבואם לשמוע הדברים מפיו יתברך כי הוא בעצמו ובכבודו עליהם יראה וישמעו את דבריו. אז אמרו בלב שלם ותמים. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. בקדימת עשיה לשמיעה כנודע מכונתם שלהיותו דבר ה' כי פיו המדבר אליהם. יעשוהו עכ"פ תיכף ומיד. כאלו תקדם העשיה לשמיעה. מבלי שים לב להבחין הדבר המצווה והמדובר. כי יספק היותו יוצא מפי יתב' יהיה מה שיהיה. אבל אח"כ כשהוכרחו לשמוע מפי מרע"ה מפני חסרון כחם. אז דקדקו ואמרו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אליך ושמענו ועשינו. אמרו תחלה נשמע מה הוא הדבר שתאמר בשם ה' ואחר שיהיה מקובל אצלנו נעשה אותו. וע"ז בא הוא ית' לפייס את מרע"ה ולבאר לו טעם שנוי דבורם. וזה הוא וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי כי שמע ה'. היות קול דבריכם על הסגנון הזה בעבור היותכם מדברים אלי שהיו הדברים נאמרים כלפי דידי ולא אליו ית'. ובאר כן ואמר לו שמעתי את קול דברי העם הזה. שהיו הדברים בזה האופן לפי שדברו אליך. כי סוף סוף אמרו כיון שמשה הוא המדבר צריך שתחלה נשמע מה שידבר ויצוה למצוה נצחית יהיה דבר שלא ינגד כלל לשום דבר מה שהושרשנו מפיו ית'. כי אם יהיה בזה שמץ סתירה חלילה לא נקבלהו כלל למצוה לדורות עם כל גדולתו של מרע"ה. וע"כ כיון שמה שדברו היו אליך הטיבו לדבר כן כי משלמות דבקותם בלבם ביראתי אמרו כן. ולא לנגוע בקצה כבודך ומי יתן והיה לבבם וגו'. אבל כל מה שיצא מפיך שלא יסתור כלל כאמור. ודאי יקבלוהו וישמרוהו ממש כפי דבריך. כי כן צויתי וגם בך יאמינו לעולם. ולפיכך בין קול שלפני הדברות ובין קול שלאחר הדברות. הכל טוב ויפה. כי כמו שבכל שאר הנביאים אחר אשר, הוחזקו לנביאים. אנו מחוייבים להאמין דבריהם מפני שצוה משה ע"ה מפי הגבורה אליו תשמעון. ועכ"ז אם בא להוסיף או לגרוע מצוה או לפרש בה פי' שלא שמעו מפי מרע"ה וכיוצא. עליו נאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. כך ישראל בשמעם מפי עצמו אמרו שיחוייבו להאמינו מכל וכל. אלא שצריך שישמעו תחלה לבלתי יסתור מה ששמעו מפי ה'. ואיך שיהיה ראינו כי גדולת המדבר תספיק להעיר על שלמות הדבר המדובר. ובזה מובן לי מ"ש הכתוב

ויאמר אבשלום קרא נא גם לחושי הארכי ונשמעה מה בפיו גם הוא. כיון שתחלה שמעו עצת אחיתופל ואחר שיקראו גם לחושי למה הוצרך לכפול פעם אחרת גם הוא. כ"ש שהוא חוץ למקומו שלא היל"ל אלא ונשמעה מה גם בפיו. והיה מרויח מלת הוא. אמנם גבי אחיתופל אמר הפסוק

ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום ופירושו אצלי כי היה אחיתופל מוחזק כ"כ בעצותיו היותו קולע אל שערה השערה האמתית בהם. עד כי כאשר תצא מפיו איזו עצה לא היו חוששים עוד להרהר אחריה ולדרוש בענינם לדעת את טעמו ולראות היאמנו דבריו אם לא. אלא היה מספיק היות הוא היועץ לקבלה מיד. כאשר ישאל איש בדבר האלהים אשר בבא התשובה מאת האל ית' אחרי דבריו לא ישנו לבקש טעמו. כן עצת אחיתופל מסתמא